[תתרא] מסכת בבא מציעא, חזרה, פרק ה

פרק ה, משנה א: אסור מן התורה להלוות מעות על מנת שיחזיר הלוה סכום גבוה יותר. וחכמים אסרו אופנים נוספים הדומים לריבית, וכגון ששילם הקונה למוכר תמורת חיטים ועדיין לא קיבלם, וכשרוצה לקבלם כדי לקנות בהם יין, אומר לו המוכר שייחשב כאילו יש לו בידו יין, ובאמת אין לו יין, ובאופן זה אם יתייקר היין נמצא שמקבל הקונה יותר ממה שנתן, והרי זה דומה לריבית, ואסור מדרבנן [אבל אם נותן לו מעות ממש, ולא רק חוב, וכן אם יש לו יין באותה שעה, הדבר מותר].

משנה ב: המלוה ממון לחבירו, אסור לו לגור בחצר הלוה ללא תשלום, ואף לא בתשלום נמוך, כיון שיש בכך ריבית. השוכר בית או כלי מחבירו, מותר להרבות את המחיר מחמת שאינו משלם לו מיד, כיון שהחיוב האמיתי הוא רק בסוף זמן השכירות, ומותר לו למחול על חלק מהסכום תמורת זאת שמשלם לו עתה, קודם זמן החיוב. אבל אסור להרבות את המחיר על מכירת דבר, מחמת שאינו משלם לו מיד, כיון שבכך נחשב המוכר כ'מלוה' לקונה את הסכום בכך שאינו תובעו ממנו מיד, ותמורת זאת מוסיף לו הקונה על דמי המקח, ותוספת זו נחשבת ריבית.

משנה ג: המוכר שדה לחבירו, ושילם לו הקונה רק חלק מדמי המקח, ואמר לו המוכר שכאשר יתן לו את שאר המעות תהיה השדה שייכת לו למפרע מעתה, אסור למוכר לאכול בינתיים את פירות השדה, כיון שבהארכת זמן התשלום נחשב כאילו הלוה מעות אלו לקונה, וכשאוכל את הפירות השייכים לו, הרי זה כקבלת ריבית תמורת הארכת הזמן.

המלוה לחבירו מעות ונותן לו את שדה כמשכון, והתנה עמו המלוה שאם לא יפרענו עד תאריך מסוים תהיה השדה שלו למפרע מעת ההלואה, נותנים את הפירות הצומחים בינתיים בשדה ליד שליש, ואם אכן לא יפרע בזמנו, יינתנו הפירות למלוה, ואם יפרענו, יינתנו הפירות ללוה.

משנה ד: אסור לאדם לתת לחנוני סחורה, על דעת שהחנוני יטרח במכירתה ויחלקו בהפסדים וברווחים, כיון שבאופן זה נחשב שחצי מהסחורה היא פקדון [שאת רווחיה והפסדיה מקבל המשקיע] וחצי מהסחורה היא הלוואה [שאת רווחיה והפסדיה מקבל החנוני], ותמורת חלק ההלואה טורח החנוני גם בחלק הפקדון, והרי זו ריבית. אמנם אם משלם לו שכר טרחתו, אין זו ריבית, ומותר. וכן אסור לאדם לתת לחבירו תרנגולים או עגלים וכדומה, שיטרח בגידולם ויחלקו ברווחיהם, מאותו טעם, אלא אם כן משלם לו שכר טרחתו ומזונותיהם.

אבל מותר לקבל בעלי חיים אלו באופן שאין בזה חלק של 'הלואה', והיינו כשהמקבל והעוסק בגידולם אינו מקבל אחריות כלל למקרה של הפסד, אלא רק למקרה של רווח, שאז יחלקו ברווחים, ובאופן זה אין כאן הלואה כלל [ולכן אינו חולק בהפסדים] וממילא אין חשש ריבית.

משנה ה: מותר לקבל בעלי חיים על דעת לחלוק בהפסדים וברווחים העתידים לבוא לאחר זמן, בתנאי שהמקבלם ומטפל בגידולם מקבל את כל הרווחים שבינתיים, כגון שמקבל פרה כדי לחלוק בולדותיה, ובינתיים הוא מקבל לבדו את החלב, שאז נחשב החלב כשכר טירחא על עבודתו, ואין עבודתו נחשבת ריבית על חלק ההלואה.

ובאופן זה, שמקבל פרה על דעת לחלוק בולדות, אם נהגו באותו מקום שהמקבל מגדל את הולדות, הדבר מותר, כיון שבולדות אלו אינו חולק בהפסדם, אם ימותו, מאחר ועדיין לא חילקום ביניהם, וממילא אין בזה חשש ריבית, אלא הרי זה כמקבל עגלים לצד רווח בלבד.

לדעת רבן שמעון בן גמליאל מותר לקבל עגל או סייח עם אמו למחצית שכר, ואף שאין הנותן משלם לו כלום על טרחתו בעגל, כיון שמקבל הוא את שכרו בכך שנוטל הוא את המלאכה שעושה אמו.

המחכיר שדה לחבירו, רשאי להלוות לחוכר ממון כדי שישביח על ידו את השדה, ותמורת זאת יתחייב החוכר לתת לו כמות גדולה יותר של תבואה, והטעם שאין זה נחשב ריבית, כיון שעל ידי ההשבחה של השדה הרי היא באמת שוה יותר, וראוי לחוכר לתת כמות גדולה יותר של תבואה.

משנה ו: אסור לאדם לתת לחבירו מעות כדי שיעסוק בה בסחורה, ובתנאי שאם יהיה הפסד יצטרך המקבל לתת לו את הקרן מכספו, ואם יהיו רווחים יחלקו בהם שניהם, כיון שבאופן זה נחשב שחצי המעות הם הלואה וחציים פקדון [ולכן הם חולקים ברווחים], ותמורת ההלואה מתחייב לו המקבל לשלם לו את הפסדיו, אם יהיו, והרי זו ריבית. אבל מותר לעשות כן עם נכרי ועם גר תושב, ואף מותר ללוות ולהלוות להם בריבית ממש.

גוי שהלוה לישראל בריבית, וכשהגיע זמן הפרעון החזיר לגוי את המעות וביקשו להלוותם לישראל אחר, הדבר מותר. אך אם ישראל הלוה מעות לגוי בריבית, וכשבא הגוי להחזירם רוצה לתת אותם לישראל אחר בריבית זו, הדבר אסור, כיון שנחשב הדבר כאילו הישראל הוא המלוה לחבירו בריבית.

משנה ז: אסור לאדם לעשות עיסקה על מכירת פירות שעדיין לא באו לעולם, עד שיתפרסם המחיר הקבוע של פירות אלו. ואם לאותו אדם יש פירות אלו, אף שעדיין לא התפרסם מחירם, יכול הוא למכור בכל מחיר שירצה, והוא הדין כשאין לו עדיין את הסחורה עצמה, אך היא באמצע הכנתה, כגון שיש לו זיתים העומדים לשמן, או ענבים העומדים ליין. ולגבי פסיקת מחיר על מכירת זבל, לדעת תנא קמא רשאי לעשות כן כל ימות השנה, ואף שאין לו. לדעת רבי יוסי אינו רשאי לפסוק אף פעם אלא אם כן יש לו. ולדעת חכמים בקיץ מותר לפסוק אף כשאין לו, כיון שניתן לקנותו, ובחורף אסור. ולאחר שהתפרסם המחיר רשאי הקונה לומר לו שאם יתייקרו המחירים ישלם לו כמחיר שפסק עמו, ואם יוזלו, ישלם לו כמחיר הזול. ורבי יהודה אומר שאף אם לא התנה כן בפירוש, מסתבר שכך היתה דעתו, ויכול לתבוע מהמוכר שיתן לו כפי המחיר הזול, או שיחזיר לו מעותיו.

משנה ח: אף שבדרך כלל אסור להלוות 'סאה בסאה', רשאי אדם להלוות לאריסיו חיטין תמורת חיטין, אם הם לווים ממנו לצורך זריעת השדה, כיון שמחשיבים זאת כאילו התנו שבעל הבית יתן את הזרע, ותמורת זאת, כשתצמח התבואה, יטול תחילה את שיעור הזרעים שנתן. אבל אינו רשאי להלוות לאריסיו חיטין תמורת חיטין אם נוטלים זאת לצורך אכילתם. ורבן גמליאל היה מחמיר על עצמו, וכשהיה מלוה לאריסיו חיטין בחיטין לזרע, היה נוטל מהם כפי השער הזול, אף אם התייקרו החיטין.

משנה ט: אסור לאדם להלוות חיטין תמורת חיטין עד זמן מסויים, ואפילו אם בדרך כלל אין החיטין מתייקרות באותו זמן. אבל אם יש ברשותו חיטין, רשאי ללוות חיטין עד שיבוא בנו או עד שימצא מפתח, ובאופן זה רשאי ללוות אפילו כמות גדולה יותר ממה שיש ברשותו, אבל הלל אוסר ללוות חיטין בחיטין אפילו באופן כזה, ואפילו לזמן קצר.

משנה י: מותר לאדם לעבוד אצל חבירו היום, תמורת זה שחבירו יעבוד עמו למחרת, אם המלאכות שוות. אך אסור להשיב במלאכה קשה יותר, או כגון שחורש עמו בקיץ תמורת חרישה בחורף, שהיא קשה יותר, כיון שיש בזה משום ריבית. ואסור לעבוד עמו יום אחד בחורף תמורת זאת שיעבוד עמו יום אחד בקיץ, כיון שהימים ארוכים יותר, אבל כששתי העבודות בחורף או כששתיהן בקיץ, הדבר מותר, ואף אם היום השני ארוך מעט יותר מחבירו. רבן גמליאל אומר שאסור לאדם לשלוח מתנה לחבירו לפני ההלואה, כדי שילוונו, וכן אסור לתת לו מתנה לאחר ההלוואה, כתודה על ההלוואה. רבי שמעון אומר, שאפילו בדיבור שייך איסור ריבית, כשאומר לו דיבור שיש לו בו הנאה, כגון שמודיעו שהגיע אדם פלוני שהוא מבקש.

משנה יא: המלוה בריבית עובר ב'לא תתן לו בנשך', ב'אל תקח מאתו נשך ותרבית', ב'לא תהיה לו כנושה', וב'לא תשימון עליו נשך'. והלוה עובר משום 'לפני עור לא תתן מכשול', ומשום 'לא תשיך'. והעדים, הערב והסופר, עוברים משום 'לא תשימון עליו נשך'.