הלכות בכורות, פרק ב
יז) אף על פי שאין כהן נאמן להעיד על בכור שבידו שנפל בו מום ללא כוונה, מכל מקום כהן שהעיד לכהן אחר שמום זה מאליו נפל, נאמן, ואין חוששין להן שמא הם גומלים זה את זה, שזה יעיד לו היום, וחבירו יעיד לו בחזרה ביום אחר, שכל הכהנים חשודין להטיל מום בבכור כדי לאכלו בחוץ, ולפיכך אין נאמנין על ידי עצמן – להעיד על בכור של עצמם, אבל חבירו מעיד לו, שאין אדם חוטא לתועלת אדם אחר, כשאין לו בעצמו תועלת מכך, ואפילו בניו ובני ביתו של כהן מעידין לו על הבכור, אבל לא אשתו – אין אשתו נאמנת להעיד, מפני שהיא כגופו, וכמו שלא האמינו חכמים לכהן עצמו בעדות זו, כך לא האמינו גם לאשתו.
יח) בכור שהיה ביד כהן, ונפל בו מום, והעיד עליו עד אחד שזה המום מאליו נפל, ואין אנו יודעים אם מום זה שוחטין עליו את הבכור או אין שוחטין עליו, ובא הכהן שהוא בידו ואמר הראיתי מום זה למומחה, והתירו לשחיטה, הרי זה נאמן. ואין חוששין שמא לא הראהו, ושמא לפי האמת אין זה מום ונמצא שבכור תם הוא, לפי שלא נחשדו הכהנים לשחוט קדשים בחוץ, מפני שהוא עון שיש בו עונש כרת, כמו שביארנו, ונחשדו רק להטיל מום בבכור, שזו עבירה שאין בה כרת.
