הפטרת פרשת עקב – ז' דנחמתא

בשבעה שבועות אלו, שלאחר 'בין המצרים', אין מפטירים בהפטרות השייכות לפרשת השבוע, אלא בפרשות נחמה מדברי הנביאים, והראשונה שבהם היא נבואת ישעיהו על נחמת ציון וירושלים:

ספר ישעיהו, פרק מט (יד) פסוקים אלו הם המשך לתחילת הנבואה, בה נאמר שבזמן שיתחיל קיבוץ הגלויות מכל הארצות, יהיה זה קודם בניית ציון וירושלים, ובעוד כל העולם ומערכות הטבע שרויים בשמחה על הגאולה הקרבה, מתאר הנביא את ציון עצמה יושבת כאלמנה, ועדיין אינה יודעת שקרב זמן ישועתה, וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה' מחמת החטא, ולא זו בלבד, אלא וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי, שה'עזיבה' תהיה כעונש על החטא, אך ה'שכחה' באה מפני המיאוס, שנדמה לה שמאס בה ה' ואינו רוצה לזוכרה כלל.  (טו) וציון תמהה על כך ואומרת, הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ – ילדה הגדול, שאינו תלוי בה כל כך, וגם אם יקרה דבר כזה, הרי זהו מפני שאינו זקוק לה בתמידות, אך הַאִם יתכן שתשכח הָאֵם מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ – מרחמיה על בנה היונק, אשר מלבד אהבתה אליו, תזכרהו גם מצד רחמיה עליו, כי הוא תלוי בה וזקוק לה בתמידות, ועל כך תמהה ציון כיצד עזבה ה' ושכחה, והרי היא תלויה בו ואין לה סומך ועוזר מבלעדי ה'. על דברים אלו משיב לה ה' ואומר, גַּם אם יקרה ששתי נשים אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה את בניהם, הגדול והקטן, הרי וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, כי לא אוכל לשכח אותך.  (טז) והטעם שלא אוכל לשכוח אותך, הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ – חקקתי אותך על כפות ידי, כביכול, כדי שבכל שעה שאשתמש בידיי אראה אותך ואזכור אותך, וגם את חוֹמֹתַיִךְ חקקתי שיהיו נֶגְדִּי תָּמִיד, מעת הגלות ועד עכשיו.  (יז) ומוסיף ה' ואומר לציון, מה שנעזבת לבדך שנים רבות כל כך, אין זה מחמת שכחה, אלא הדבר תלוי בישראל, כי אם מִהֲרוּ בָּנָיִךְ לחזור בתשובה, אזי הגויים, שהם מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ – היו יוצאים ממך ומניחים לך כבר לפני זמן רב, אך כיון שלא מיהרו ישראל לחזור בתשובה, נמשכה הגלות זמן רב.  (יח) אך כל זה היה בעבר, ועתה אל תביטי רק לצד אחד, אלאשְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ לארבע רוחות השמים, וּרְאִי, כי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ מכל קצוי הארץ, כי פתאום יהיה הקיבוץ של כל ישראל לארצם, ויהיו בכך שני פלאים, האחד שכל הנדחים והאובדים שהיו פזורים במקומות שונים ורחוקים יתקבצו כולם יחד, והפלא השני הוא שכולם ישובו לירושלים, הגם שהיו רחוקים ממנה מאד. חַי אָנִי נְאֻם ה', כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי – כל ישראל השבים לארצם יהיו לך כתכשיט [כי התיישבות האנשים בארץ נמשלת ללבוש, כי הם מכסים את האדמה, וכאשר האנשים הם חשובים ונכבדים, הרי זה כבגד מקושט שהארץ מתעטפת בו], וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה – כמו כלה השומרת על התכשיט שנתן לה החתן, כי הוא אות הקשר ביניהם, כך תשמור ציון על יושביה, שלא יעזבוה שוב, כי הם האות בינה לבין ה', אשר אירסה לו באמונה.  (יט) מוסיף ה' ואומר לציון, אל תחששי מכך שלא יהיה לך מקום להכיל את כל השבים, כִּי כעדי תלבישי את חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ, כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב – יהיה צר המקום מחמת היושבים בארץ, וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ – ויתרחקו מהארץ אותם משחיתים שמילאוה עד עתה, ותתמלא הארץ בבניה היושבים בה.  (כ) עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ – אותם בנים שהיית 'שַׁכּוּלָה' מהם, והם בני חוץ לארץ, יאמרו  לך צַר לִי הַמָּקוֹם מכדי שנוכל להכנס אליו, ולכן כביכול מבקשים הם מהארץ, גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה – שתתקרב הארץ אליהם, כלומר, שיתרחבו גבולות ארץ ישראל יותר מכפי שהיו, עד שיהיה בה מקום לכל יושבי הגולה שהתקבצו אליה.  (כא) וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ באותו זמן, שלש תמיהות על מה שאירע לך, א. מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה, כאשה שמתו כל בניה, וְגַלְמוּדָה, כאשה ללא בעל, ואיך יתכן שנולדו לי ילדים אלו. ב. גם לאחר שנולדו ילדים אלו, הלא כנסת ישראל גֹּלָה ממקומה, וְסוּרָה – גם במקום גלותה אינה יושבת במנוחה, אלא מיטלטלת ממקום למקום, ואם כן, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל. ג. גם לאחר שנולדו, והיה מי שגידל אותם, כיצד הגיעו אלי מארץ מרחקים, הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, מרוחקת מהם, ואֵלֶּה אֵיפֹה הֵם – מאיזה מקום באו, ומי הביאם לכאן.  (כב) על שלש שאלות אלו משיב ה' לציון, ופותח בתשובה לשאלה האחרונה, מי קיבץ את כל ישראל לארצם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֶלֹהִים, אני העושה זאת, כי הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי, לרמז להם שיביאו את ישראל לארצם, וְאֶל עַמִּים, שהם חשובים יותר, ולא ימהרו לשלוח את ישראל, אָרִים נִסִּי – את נס המלחמה של גוג ומגוג, ששם יפלו הגויים, וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן – בכסא מיוחד שמוליכים בו את השרים, וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה, להביאם לארצם.  (כג) ועל השאלה השניה, מי גידל את כל אלו, משיב ה', וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ – כאומן המלמד את הילד את ההנהגות הראויות, וְשָׂרוֹתֵיהֶם יהיו מֵינִיקֹתַיִךְ, כי הם ישמרו עליהם מכל פגע, אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ, וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ. ועל השאלה הראשונה, מי ילד את כל אלו, אחרי שנהייתה ציון שכולה וגלמודה, משיב ה', וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה', שביכולתי לעשות את כל הדברים הללו, ולשדד מערכות הטבע, אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי – המקוים לה' לא יבושו מחמת שאלות אלו.  (כד) כי הנה השאלה ששאלה ציון היא, הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ – אחרי שנלקחו ישראל לעבדים ביד הגויים הגיבורים, האם יהיה אפשר לקחתם מהם בחזרה [ואף שהלקיחה לעבדות היא שלא כדין, אך כיון שהלוקח הוא גיבור קשה להוציא מידו], וְאִם שְׁבִי צַדִּיק – והאם אנשים שנפלו בשבי בצדק, מחמת חטאיהם, יִמָּלֵט מיד השובים [ואף שהשבי אינו עבדות, אלא כדרך המנצחים במלחמה שמגלים את המנוצחים מארצם, ולפעמים יכול אחד מהשבויים להמלט, מאחר ואינו מוחזק כעבד, אך כיון שֶׁשְּׁבִיָּה זו נעשתה בצדק, מחמת החטא, האם יתכן שיימלטו מעונש זה].  (כה) כִּי כֹה אָמַר ה', גַּם שְׁבִי שביד גִבּוֹר יֻקָּח מידו, וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ, שהוא חזק יותר מהגיבור, גם הוא יִמָּלֵט, ולא יארע לכם כדרך שקורה לעבדים הבורחים, שאדוניהם רודפים אחריהם לתופסם, וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב – כי ה' יריב עם אותם אדונים, ויטען כנגדם שהוא קנה את ישראל תחילה להיות עמו ונחלתו, וְאֶת בָּנַיִךְ הנמצאים ביד שוביהם, אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ.  (כו) וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם – אותם שהיו מונים ומצערים את ישראל ואומרים להם שאבדה תקוותם, הם ש'יאכלו' את בשר אוייביך, כי הם בעצמם יילחמו עבורך באויבים, וְכֶעָסִיס – כמו יין מתוק, דָּמָם יִשְׁכָּרוּן, ועל ידי זה, וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' מוֹשִׁיעֵךְ, למעלה מדרכי הטבע, וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב – והגאולה הבאה אלייך היא בזכות יעקב אבינו. פרק נ (א) כֹּה אָמַר ה', הרי המגרש את אשתו מפני שמאס בה, נותן לה גט כריתות ומשלחה לעולם מביתו, אך המגרשה מפני שמרדה בו אינו נותן לה גט כריתות, אלא משלחה מביתו דרך עונש, עד שתיטיב את מעשיה ותחזור אליו, ואם כן, אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ, והרי לא שלחתיה עם ספר כריתות, וזו ראיה שעדיין ה' מצפה שישראל יחזרו בתשובה וישובו אליו. ואחרי שהוברר שלא מאס ה' בישראל, מוסיף ואומר כי לפעמים מוכר אדם את ילדיו כדי לשלם את חובותיו, וגם דבר זה לא יתכן כאן, אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ – וכי התחייב ה' ממון שמחמת כן הוצרך למכור את ישראל לגויים, והלא אין הדבר כן, אלא הֵן בַּעֲו‍ֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם, ו'עוון' הוא שיבוש הדעת באמונה האמיתית, ולכן יש לכם תקנה על ידי שארפא את טעותכם [וממשילם לבן המורד באביו מחמת שגעונו, שלוקח אביו רופא שירפאנו], וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם, ו'פשע' הוא מרד מתוך הכרה בה', וכיון שעדיין מאמינים הם בשרשי הדת, יש להם תקנה על ידי שישובו ממרידתם [וממשילם לאשה המורדת בבעלה מתוך בחירה, שיש לה תקנה על ידי חזרה].  (ב) ואם כך, כיון שלא מאסתי באמכם, וגם אתכם לא מכרתי, היה ראוי שתחזרו אלי בקלות, ומַדּוּעַ בָּאתִי לקראתכם, וְאֵין אִישׁ. וגם הוספתי וקָרָאתִי לכם שתחזרו אלי, ופייסתי אתכם בדבריי, וְאֵין עוֹנֶה. הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, ואם תאמרו שהשובים לא יסכימו שיפדו אתכם תמורת ממון, וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל אתכם בכח וביד חזקה, הֵן בְּגַעֲרָתִי לבדה אַחֲרִיב – אייבש את מי היָם, אָשִׂים נְהָרוֹת ללא מים צחיחים כמִדְבָּר, תִּבְאַשׁ דְּגָתָם – כל הדגים שבנהרות יתקלקלו מֵאֵין מַיִם, וְתָמֹת בַּצָּמָא.  (ג) ומה שאייבש את הים והנהרות לא יהיה על ידי חום השמש, כי באותו זמן אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת – יתקדרו השמים בעננים, וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם, כי יהיו מלאים ערפל וגשם, כאילו התכסו בשק. והנמשל לזה הוא שיחריב ה' את כל ארצות הגויים ההומים כמי הים, ויושבי הארצות הללו שהם כדגים, יכלו. וכל זה לא יהיה על ידי טבע השמים, כי באותו זמן לא יורו המזלות על כך, אלא יהיה הדבר בהשגחת ה' הפרטית.  (ד) וממשיך ותמה על כך שלמרות קריאתו אין איש עונה, והלא אֲדֹנָי אֶלֹהִים נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים וצחות הלשון לעורר אתכם לעבודתו, לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר – ובלשון זו אוכל לדבר ['לעות' לשון לוע, המדבר] בלשון מליצה המובנת לכל אדם אפילו על דבר גבוה ונשגב שנראה כעף באויר, ואין זה רק לעיתים רחוקות, אלא יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר – בכל יום מחדש, ואין לשון הנבואה נאמרת בחידות, אלא יָעִיר לִי אֹזֶן – קיבלתי את הנבואה לאומרה באופן המתאים לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים – שישמעו ויבינו את הדברים הלומדים מפי, שתהיה הנבואה מתאימה להשגתם.  (ה) ולא מעלתי בשליחותי להתנבא, אלא תיכף כאשר אֲדֹנָי אֶלֹהִים פָּתַח לִי אֹזֶן, אפילו פתיחה קלה ביותר, מיד וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי את דבריו, אלא הלכתי בשליחותו, וגם כשהגעתי אל העם, אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי, ולא יראתי מפני איש.  (ו) גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים העומדים מאחורי, וּלְחָיַי הושטתי לְמֹרְטִים, העומדים לפני, כי הייתי מוכן לקבל את ההכאות והמריטות הללו, פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי בְּיָדַי כדי להנצל מִכְּלִמּוֹת וָרֹק, אלא עמדתי נגדם בשם ה'.  (ז) והגם שלפי מצב הדור היו באמת עלולים האנשים להכותני, אבל וַאדֹנָי אֶלֹהִים יַעֲזָר לִי, שהגן עלי מפני האנשים, ורק עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי, וכיון שראיתי את השגחת ה' הפרטית עלי להצילני מרודפיי, עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ, וָאֵדַע כִּי לֹא אֵבוֹשׁ, אחר שראיתי את עזרת ה' החופפת עלי.  (ח) קָרוֹב מַצְדִּיקִי, מִי יָרִיב אִתִּי, נַעַמְדָה יָּחַד – מי שרוצה לריב איתי ולתובעני לפני הדיין, יעשה זאת, ונעמוד יחד לפני הדיין, אך ידע שקרוב דיני לצאת בצדק, מִי בַעַל מִשְׁפָּטִי – ומי שטוען שכבר עמד איתי לדין ויש בידו פסק של השופט נגדי, יִגַּשׁ אֵלָי ויראה לי את משפטו.  (ט) ויודע אני שאצדק בדיני, כי הֵן אֲדֹנָי אֶלֹהִים יַעֲזָר לִי, ואם כן מִי הוּא שיַרְשִׁיעֵנִי בטענות נגד דברי נבואתי. הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ – כל אותם שיש להם דין ודברים איתי, ככל שירבו לחזור על טענותיהם ולהפוך בהם, יהיו כבגד הבלוי מרוב שימוש, עָשׁ יֹאכְלֵם – ואותם שטוענים שיש להם משפט כתוב נגדו, יהיו כבגד שאין משתמשים בו כלל, הנאכל על ידי העש, כך לא יהיה מי שירצה לשמוע לדבריהם הכוזבים והבדויים.  (י) וכיון שבאותו דור רוב האנשים התווכחו עם הנביאים ולא קיבלו את דבריהם, מוסיף ואומר, מִי בָכֶם יְרֵא ה', שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, אֲשֶׁר אף על פי שהָלַךְ חֲשֵׁכִים, וְאֵין נֹגַהּ לוֹ, מכל מקום לא יפחד, אלא יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו, כי הוא דומה לאדם הנמצא בחושך ובמדבר, ולרוב בטחונו בה' ישכב לבטח ולא יפחד כלל.  (יא) ולעומת זאת, הֵן כֻּלְּכֶם, שאינכם מאמינים לדברי הנבואה, ומחפשים לסתור את דברי הנביא, ומאחר ואין לכם נרות טובים אתם קֹדְחֵי אֵשׁ – מנסים להדליק אש על ידי קוצים וכדומה, מְאַזְּרֵי זִיקוֹת – מסובבים את האש בזיקים וניצוצות המשחיתים בכם ומזיקים לכם יותר מהתועלת שיש בהם [כי לא הצליחו לסתור את דברי הנביא במופתים אמיתיים אלא בהנחות כוזבות וטעויות], לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם – המשיכו בהליכתם לאור האש הקטנה שלכם, וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם, כלומר, חיקרו והתפלספו בשכלכם הקצר מלהשיג את אור האמת, מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם – ואף על פי כן אני מבטיח לכם, כי לא יועיל לכם האור הקטן שהדלקתם, כי לא תשכבו בבטחה כמו הנשען על אלוקיו, אלא לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן, כי תמשיכו לגשש כעוורים בספיקות וחקירות, ולא תמצאו מרגוע לנפשכם.  פרק נא (א) שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק, החפצים לקיים בצדק את המצוות שבין אדם לחבירו, מְבַקְשֵׁי ה', החפצים לקיים כראוי את המצוות שבין אדם למקום, הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם, כדרך שבודקים מהיכן נחצבה האבן, ומשווים את האבן החצובה אל המקום שממנו נחצבה, לראות אם יש דמיון בצבע, בחוזק ובאיכות האבן, וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם – וכן בודקים זאת על ידי השוואת גודל המקום החצוב, אם הוא מתאים בדיוק בגודלו לאבן החצובה, ושתי בחינות אלו מוכיחות שהאבן נחצבה ממקום זה.  (ב) ולגבי דמיון האיכות אומר, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, שעמד יחיד נגד כל העולם באמונתו בה', כך תדמו לו גם אתם בהנהגתכם, שלא תפחדו לעמוד נגד תועים רבים, ולגבי דמיון הכמות אומר, וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם, כי שרה בטבעה היתה עקרה ואינה ראויה ללדת כלל, וילדה נגד חוקי הטבע, ובדומה לכך גם אתם תוכלו להשיב את כל העמים אל האמונה בה', נגד הטבע. כִּי אֶחָד קְרָאתִיו – הרי בזמן שקראתי לאברהם לפרסם את האמונה בה' היה הוא יחיד, וגם לפי הטבע לא היה ראוי ללדת ילדים כלל, אלא להשאר יחיד, וַאֲבָרְכֵהוּ שיתקבלו דבריו, והשיב אנשים רבים לאמונה בה', וְאַרְבֵּהוּ בלידת בנים.  (ג) ובדומה לכך תקוו גם אתם ותחכו לנחמת ציון, היושבת כעת יחידה וגלמודה, כִּי נִחַם ה' את צִיּוֹן, ולא רק אותה ינחם ה', אלא נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ – כל ערי ישראל, המיוחסים לציון וירושלים, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן – את המקום השומם כמדבר שבארץ ישראל, יהפוך ה' להיות כעדן, וְעַרְבָתָהּ – המקום שבו צומחים קוצים ודרדרים במדבר, יהיה כְּגַן ה', וכמו כן המקומות החרבים יהיו מיושבים, והמקומות המיושבים בגויים יהפוך למושב הצדיקים. וכנגד המקומות שהיו שוממים ויתיישבו אומר, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, וכנגד המקומות המיושבים בגויים, שיתיישבו בצדיקים אומר, שישמעו בה דברי תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה המהללים את שם ה'.