הקדמה (ד)
הקדמת הרמב"ם למשנה תורה
ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה, אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד אותם על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד היה כותב לעצמו, כפי כחו, מביאור התורה ומהלכותיה, כמו ששמע. וכן היו כותבים לעצמם מדברים שנתחדשו בכל דור ודור, בדינים שלא למדום מפי השמועה [-שלא קיבלום הלכה למשה מסיני], אלא למדו זאת במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד, שהיו לומדים הכל בכל פה, עד רבינו הקדוש, והוא קיבץ את כל השמועות, וכל הדינים, וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו, ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה, וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לחכמים ברבים [ולא כפי שהיה עד עתה, שגם מי שכתב את הדברים, למד זאת ביחידות], ונגלה לכל ישראל, וכתבוהו כולם, ורבצו [-ולימדו] בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה עד עתה, לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין ממקום למקום והולכין לקצוות, ולכן חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה, ולא ישכח. וישב רבינו הקדוש כל ימיו הוא ובית דינו, ולמדו המשנה ברבים.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
