שמירת הלשון / פרק ג, ד
מעשה בעשיר גדול שהיה עוסק תמיד בעניני מסחר, ולאחר זמן החליט לפרוש מכל עניני הממונות ולעסוק בתורה, וכל בני משפחתו ומיודעיו התקבצו עליו לשכנעו שיחזור לעסקיו ורווחיו, ולא שמע עליהם, והסביר את הנהגתו, כי הנה אמרו חז"ל 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה', וביאר לעצמו את הענין כך, שיתבונן האדם בעצמו כאילו כבר גמר והשלים את כל עניניו בעולם הזה, ונפטר מן העולם, והגיע לפני בית דין של מעלה, ושפטו אותו על כל הזמנים הרבים שביטל בהיותו חי, ועל אשר כילה זמנו בהבל וריק, והתחרט מאד על הנהגתו, וריחמו עליו ונתנו לו רשות לחזור לעולם הזה ולחזור בתשובה ולאסוף לו עוד תורה ומעשים טובים, הרי בודאי לא היה מתבטל אפילו רגע אחד לאסוף ממון, אלא היה עוסק רק בתורה ובמצוות. ואם כן מה איכפת לו בכך שריחם עליו הקב"ה עוד יותר, והאריך ימיו בעולם הזה ממש, וכי מחמת כן עליו לבטל זמנו ולכלותו בהבל וריק, הרי ודאי עליו לנצל כל רגע לחזור בתשובה, ולעסוק בתורה ומעשים טובים.
