משנה טז: כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן:
משנה טז: כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר מסוים, הרי כאשר בָּטֵל אותו דָּבָר, בְּטֵלָה גם האַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אלא היא מחמת דבר הקיים לעולם, כגון אהבת הצדיקים והחכמים, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר, שאהב אמנון את תמר מחמת יפיה, וכיון שלא היתה זו אהבה אמיתית, אלא את עצמו אהב למלאות תאוותו, לכן מיד כאשר נגמרה תאוותו שנא אותה שנאה גדולה. וְאהבה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן, שהיתה תכלית אהבתם לעשות רצון ה', ולכן אף שהיה נראה שמחמת דוד מפסיד יהונתן את מלכות אביו, לא בטלה אהבתם, אלא אמר לו יהונתן 'אתה תהיה למלך על ישראל, ואני אהיה לך למשנה'.
