משנה כא: הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:
משנה כא: הוּא הָיָה אוֹמֵר (אין הכוונה ליהודה בן תימא שהוזכר לעיל, אלא שמואל הקטן היה אומר כן), בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא – ללמוד חמשה חומשי תורה במשך חמש שנים, וכשנעשה בֶּן עֶשֶׂר, ראוי הוא לַמִּשְׁנָה, ועוסק אף בה חמש שנים, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת – מתחייב במצוות, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה, לַתַּלְמוּד – ללמוד גמרא. בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה. בֶּן עֶשְׂרִים, לִרְדּוֹף אחר מזונותיו, לפרנס את בני ביתו. בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, שהרי מצאנו בלויים שהיו עוסקים במלאכות קשות של פריקת והקמת המשכן, והיו עובדים בזה מגיל שלשים ולמעלה. בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, שהרי אחרי ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אמר להם משה רבינו 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזניים לשמוע עד היום הזה'. בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה – ראוי הוא לעוץ עצות טובות, שהרי נאמר לגבי הלויים שלאחר גיל חמישים אינם עובדים עוד במשכן, 'ושירת את אחיו', ומהו שירות זה, שנותן להם עצות טובות. בֶּן שִׁשִּׁים, לַזִקְנָה. בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, שהרי נאמר על דוד המלך שמת 'בשיבה טובה', והיה אז בן שבעים שנה. בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, שהתגבר על הטבע והאריך ימים, כמו שנאמר בתהילים 'ואם בגבורות שמונים שנה'. בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ – הולך שחוח וכפוף. בֶּן מֵאָה, כבר לא נשארה בו חיות, והרי הוא כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם.
