משנה כ: יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם, ובשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ:
משנה כ: יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, ואל תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת. וְקַל כַּנֶּשֶׁר, לחזור על תלמודך, ללא עייפות. וְרָץ כַּצְּבִי, לרדוף אחר המצוות. וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לכבוש את היצר מן העבירות, וכל אלו הדברים הם כדי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.
הוּא (-יהודה בן תימא) הָיָה אוֹמֵר, אף שראוי להיות עז כנמר, היינו כלפי עצמך, אבל מי שהוא עַז פָּנִים כלפי אחרים, סופו שמעיז פניו גם כלפי התורה, ויורד לְגֵיהִנָּם. ובשֶׁת פָּנִים – אדם שהוא ביישן, שזה אחד מסימני עם ישראל, הרי הוא עומד להגיע לְגַן עֵדֶן, שהרי אמרו 'כל מי שיש לו בושת פנים, לא במהרה הוא חוטא'. ומסיים התנא, כשם שחננתנו במידת הבושה, שהיא סימן לזרע ישראל, כן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ.
