מסכת בבא בתרא, חזרה, פרק ד

פרק ד, משנה א: המוכר לחבירו 'בית', אין בכלל זה ה'יציע', והיינו חדר הבנוי בעובי הכותל, הגם שהוא פתוח לתוך הבית, ולא מכר את החדר הפנימי, ולא את הגג, אם יש לו מעקה גבוה עשרה טפחים, שאז יש לו חשיבות בפני עצמו. ולרבי יהודה די בכך שתהא צורת הפתח מפרידה בין הבית לגג כדי להחשיב את הגג כרשות בני עצמה, ואינו מכור.

משנה ב: הקונה 'בית' סתם, לא קנה את בור המים שבחצר, ולא את הדות [-חלל מעל הקרקע המוקף מחיצות], אף על פי שכתב שהוא מוכר לו את העומק והגובה. לדעת רבי עקיבא המוכר מוכר בעין יפה ואינו משאיר לעצמו דרך לדברים ששייר לעצמו, ועליו לקנות מהלוקח דרך, ולדעת חכמים מוכר הוא בעין רעה, ומשייר לעצמו דרך. ואף לרבי עקיבא, אם אמר המוכר בפירוש שהוא מוכר את הבית 'חוץ מאלו', שזו לשון יתירה, מפרשים שכוונתו היתה לומר שהוא משייר לעצמו דרך.

אם מכר בעל הבית את הבור או הדות לבדם, לרבי עקיבא מכר בעין יפה והקנה לו גם דרך, ולחכמים מכר בעין רעה, ועל הלוקח להוסיף ולקנות לעצמו דרך.

משנה ג: המוכר את הבית, מכר את הדלת, אך לא מכר את המפתח, כיון שאין הוא מחובר. וכן מכר את המכתשת הקבועה בקרקע, אך לא את המיטלטלת. מכר את עיגול העץ שעליו מעמידים את הריחיים, שהוא מחובר לקרקע, אך לא את הכלי שקולט את הקמח הנטחן בריחיים, שהוא מיטלטל. ולא מכר את התנור והכיריים המיטלטלים, שאין הם בכלל הבית. ואם מכר לו בפירוש את הבית 'וכל מה שבתוכו', הרי כל הדברים הללו מכורים.

משנה ד: המוכר את החצר, מכר את הבתים הפתוחים לתוכה, ואת הבורות השונים שבה. אך לא מכר את הכלים המיטלטלים שבה, אלא אם כן מכר לו בפירוש 'את כל מה שבתוכה', אמנם גם אם אמר לו כן, לא מכר את המרחץ ובית הבד שבתוכה, שאינם נחשבים כלל כחלק מהחצר. ולדעת רבי אליעזר המוכר את החצר מכר רק את אוירה, ולא מכר אפילו את הבתים והבורות שבה.

משנה ה: המוכר את בית הבד, מכר את הקערה של האבן שטוחנים בה את הזיתים, ואת האבן שבה טוחנים אותם, ואת קורות העץ המחזיקות את קורת בית הבד, כיון שהם דברים קבועים. אבל לא מכר את הנסרים שמניחים על הזיתים הנסחטים תחת קורת בית הבד, ולא את הגלגל היורד ומכביד על הקורה הסוחטת את הזיתים, ולא את קורת בית הבד. ואם אמר לו שמוכר לו את בית הבד 'וכל מה שבתוכו', כולם מכורים. ולדעת רבי אליעזר בכל מקרה קורת בית הבד בכלל המכירה.

משנה ו: המוכר את בית המרחץ, לא מכר את לוחות העץ שמניחים עליהם את הבגדים, ולא את הספסלים שיושבים עליהם, ולא את הוילונות שכנגד הפתח, אלא אם כן מכר לו בפירוש 'את כל מה שבתוכו', ואמנם גם באופן זה לא מכר את בריכות המים, ולא את אוצרות העצים המיועדים להסקה.

משנה ז: המוכר 'עיר', מכר בכלל זה את הבתים [את החצירות], את כל סוגי הבורות, המרחצאות, השובכות, בתי הבד לסחיטת זיתים, גינות ופרדסים. אבל לא מכר את הדברים המיטלטלין, כמו מפתחות הדלתות, או סחורות הנמצאות בעיר. ואם אמר לו 'היא, וכל מה שבתוכה', קנה את כל מה שבעיר, ואפילו בהמות ועבדים. רבן שמעון בן גמליאל אומר שבכלל מכירת העיר גם מכירת העבד הממונה על שמירתה.

משנה ח: המוכר שדה, מכר את האבנים שבה המשמשים אותה, ואת הקנים שבכרם המשמשים לקשירת הגפנים, ואת התבואה המחוברת לקרקע, ואת הקנים הגדלים בקלח אחד, כשמקום גדילתו פחות מבית רובע קב, ואת סוכת השומר שינה מחוברת לקרקע [גם אם היא מחוברת בטיט בכתלים], ואת עצי החרוב והשקמה הצעירים.

משנה ט: המוכר את השדה, לא מכר את האבנים שאינם משמשים אותה, ולא את הקנים שבכרם שאינם משמשים אותו, ולא את התבואה התלושה. ואם מכר לו את השדה וכל מה שבתוכה, כולם מכורים, מלבד קבוצת קנים הגדלה בקלח אחד במקום הגדול מבית רובע הקב, ומלבד סוכת שומר שאינה מחוברת כלל בטיט והרי היא כחפץ המיטלטל, ומלבד חרוב מורכב ועץ שקמה בוגר, שאינם בטלים את השדה, ומלבד בור מים, גת לסחיטת ענבים ושובך יונים, בין אם הם מיושבים ובין אם הם חרבים.

אותם דברים שאינם בכלל מכירת השדה, ורוצה בעל השדה להגיע אליהם, לדעת רבי עקיבא כיון שמוכר בעין יפה, צריך המוכר לחזור ולקנות מהקונה רשות לעבור לאותם דברים, ולדעת חכמים כיון שמוכר בעין רעה בודאי השאיר לעצמו דרך. ואף לדעת רבי עקיבא, אם אמר לו בפירוש 'חוץ מאלו', שזו לשון מיותרת, מפרשים שהיתה כוונתו לשייר לעצמו דרך. ואם מכר לאחר רק את אותם דברים, לרבי עקיבא מכר בעין יפה, והתכוין למכור גם דרך, ולדעת חכמים מוכר בעין רעה וצריך הלה לקנות דרך בפני עצמה.

אמנם הנותן שדה במתנה, כוונתו לתת גם את כל הדברים שנימנו ברישא שאינם בכלל מכירה, כיון שהנותן נותן בעין יפה, ואינו משאיר לעצמו כלום. וכן אחים שחולקים בירושה, ואחד מהם קיבל את השדה בחלקו, הרי כל מה שבשדה בכלל חלקו. המחזיק בשדה של גר שמת ללא יורשים, זכה בכל מה שבשדה, ואף בדברים אלו שאינם בכלל המכירה. המקדיש שדה, הקדיש הכל, כיון שמקדיש הוא בעין יפה. ולרבי שמעון דין המקדיש כדין המוכר, ואינו מקדיש את הדברים הללו שאינם בכלל המכר, מלבד עצי החרוב והשקמה הבוגרים, שכיון שהם יונקים משדה ההקדש, כוונתו להקדיש גם אותם.