פרק ה, משנה ח: המוכר לחבירו יין או שמן, ורוצה אחד מהצדדים לחזור בו מהמקח, אם עדיין לא התמלא הכלי שמודדים בו, הרי לא נגמר המקח ויכולים לחזור בהם. אך אם כבר התמלאה המידה, הרי מאותו זמן הכלי מושאל לו, וקנה את מה שבתוכו, ואינם יכולים לחזור בהם. אם היה אדם המתווך ביניהם, והוא מדד את היין או השמן תמורת תשלום, ונשברה החבית מחמת שלא נזהר כראוי, עליו לשלם על כך.
המוכר יין או שמן לחבירו, לאחר שרוקן את התכולה של הכלי לתוך הכלי של הלוקח, צריך להשהות את הכלי מעט, שיטפטף לו שלש טיפות, כדי שגם מה שנדבק בשולי הכלי יטפטף לכלי של הלוקח, ומה שנשאר בכלי לאחר מכן שייך למוכר. וחנוני המוכר יין תמיד, לא הטריחוהו לטפטף שלש טיפות, אלא מוכר כדרכו. ולדעת רבי יהודה פטרוהו חכמים מכך רק בערב שבת, ולא בכל ימות השנה.
משנה ט: השולח ילד לחנות עם מטבע וכלי עבור השמן, ונתן לו שמן ועודף, ואיבד הילד את העודף ושבר את הכלי, החנוני חייב בתשלומי הכלי, השמן והמטבע, כיון שלא היתה כוונת המשלח אלא להודיעו שהוא זקוק לשמן, ולא שישלחנו ביד הקטן [ואף שהכלי שנמסר ליד הקטן הרי הוא כ'אבידה מדעת', מדובר כאן כשהשתמש החנוני לצורך עצמו באותו כלי, ונעשה עליו כשואל שלא מדעת, שדינו כגזלן]. ורבי יהודה פוטר את החנוני, כיון שהיתה כוונתו שישלח הכל עם הילד [וגם לגבי הכלי אינו אלא כ'שואל']. ואם לא השתמש החנוני לצורך עצמו בכלי, אלא מדד שמן לצורך הילד בלבד, פטור מדמי הכלי.
משנה י: המוכר בסיטונאות, מנקה את הכלים שהוא מוכר בהם יין ושמן פעם בשלשים יום. ובעל הבית, שאינו מוכר הרבה, מקנחם פעם בשנים עשר חודש. רשב"ג חולק ואומר שאדרבה, הסיטונאי שמשתמש עם הכלים תדיר, מקנחם פעם בשנים עשר חודש, לפי שאין השמן והיין מספיקים להדבק בהם. ואילו בעל הבית, שאינו מוכר תדיר, הרי השמן והיין נדבקים בהם, ועליו לקנחם פעם בשלשים יום. חנוני, שאינו מטיף שלש טיפין בסיום המדידה, נדבקים השמן והיין לדפנות כליו, ומקנח את מדותיו פעמיים בשבוע. ומנקה את המשקולות המשמשות לשקילת דברים לחים פעם בשבוע, ואת המאזניים, שיש להם בית קיבול ונדבק בהם יותר, מקנח אחרי כל שקילה ושקילה.
משנה יא: על הדין האמור בסיום המשנה הקודמת אמר רשב"ג, שרק את המאזניים ששוקלים בהם דברים לחים יש צורך לקנח אחרי כל שקילה, אבל במאזנים ששוקלים בהם דברים יבשים אין צריך לקנח אחר כל שקילה [אך לדעת חכמים גם בזה יש צורך לקנח אחרי כל שקילה].
המוכר לחבירו סחורה בשיעור ליטרא, צריך להוסיף לו יותר ממשקל זה, בשיעור שתרד כף המאזניים שבה הסחורה בשיעור טפח. ואם אינו עושה כן, אלא שוקל לו במדוייק, עליו להוסיף לו את אותם הכרעות שהיה צריך להכריע לו בעת השקילה, והיינו אחד ממאה בלח, ואחד ממאתיים ביבש.
במקום שנוהגים למדוד במידה קטנה, ולתת לו הכרעה על כל מדידה, אינו רשאי למדוד לו הכל במידה אחת גדולה וליתן לו רק הכרעה אחת, שהרי מפסיד בכך את הלוקח. ובמקום שרגילים למדוד במידה גדולה, לא ימדוד במידה קטנה, כיון שיש בכך הפסד למוכר, שצריך להוסיף לו הכרעה על כל מדידה. במקום שנהגו למדוד במידה 'מחוקה', שאינה עולה על גדותיה, לא יגדוש. ובמקום שנהגו לגדוש, לא ימחוק.
פרק ו, משנה א: המוכר לחבירו פירות סתם, וזרעם הקונה ולא צמחו, אפילו היה זה מין שבדרך כלל נקנה לזריעה, אין המוכר חייב כלום, כיון שיכול לומר שמכרם לאכילה. רשב"ג מוסיף ואומר שאם מכר לו זרעוני גינה, שאינם נאכלים כלל, הרי ודאי מכרם לזריעה, ולכן אם לא צמחו, חייב המוכר לשלם לו את דמיהם.
