משנה ח: הַמּוֹכֵר יַיִן וָשֶׁמֶן לַחֲבֵרוֹ וְהוּקְרוּ אוֹ שֶׁהוּזְלוּ, אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, לַמּוֹכֵר. מִשֶּׁנִּתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, לַלּוֹקֵחַ. וְאִם הָיָה סַרְסוּר בֵּינֵיהֶן, נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית, נִשְׁבְּרָה לַסַּרְסוּר. וְחַיָּב לְהַטִּיף לוֹ שָׁלֹשׁ טִפִּין. הִרְכִּינָהּ וּמִצָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹכֵר. וְהַחֶנְוָנִי אֵינוֹ חַיָּב לְהַטִּיף שָׁלֹשׁ טִפִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, פָּטוּר:
הַמּוֹכֵר יַיִן וָשֶׁמֶן לַחֲבֵרוֹ, וְקודם שהסתיים המקח הוּקְרוּ – התייקרו, ורוצה המוכר לחזור בו ולמוכרם ביוקר, אוֹ שֶׁהוּזְלוּ, ורוצה הקונה לחזור בו ולקנותם בזול, ומדדו את היין או השמן בכלי שאינו שייך להם, אלא אדם שלישי השאיל אותו להם, אִם אירע כן עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]נִתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, הרי ההתייקרות או ההוזלה שייכים לַמּוֹכֵר, כי עדיין הכלי מושאל למוכר, ולא קנה הלוקח את היין או השמן, והם ברשות המוכר לכל דבר, ויכול כל אחד מהם לחזור בו. אך אם התייקרו או הוזלו מִשֶּׁנִּתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, הרי זה לַלּוֹקֵחַ, כיון שבאותה שעה כבר הכלי מושאל לו, וזכה במה שבתוכו [ומדובר שהכלי מונח בסימטא או בחצר הלוקח, שבאופן זה קונה את מה שבתוך כליו], ואין אחד מהם יכול לחזור בו. וְאִם הָיָה סַרְסוּר – מתווך בֵּינֵיהֶן, והוא מדד את היין או השמן מכלי לכלי תמורת תשלום, אם נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית, נִשְׁבְּרָה לַסַּרְסוּר, והיינו באופן שלא נשברה החבית באונס, אלא מחמת שלא נזהר בה כראוי.
דין נוסף: וּבכל מכירת יין או שמן, חַיָּב המוכר לְהַטִּיף לוֹ ללוקח שָׁלֹשׁ טִפִּין נוספים של יין או שמן, על ידי שמשהה את הכלי לאחר שרוקן אותו עד שיטפטפו ממנו עוד שלש טיפין, כיון שחלק מהכמות הנמכרת נדבקת בדפנות הכלי ואינה נשפכת מיד לכלי של הלוקח. ואם לאחר שהטיף לו שלש טיפין הִרְכִּינָהּ – היטה את החבית, וּמִצָהּ – והתמצו בשולי הכלי מעט יין או שמן, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹכֵר, כיון שלאחר הטפת שלש טיפין מוחל הלוקח על מה שנשאר בכלי של המוכר. וְהַחֶנְוָנִי, שמוכר תמיד יין ושמן, אֵינוֹ חַיָּב לְהַטִּיף שָׁלֹשׁ טִפִּין, כיון שטרוד הוא במכירתו כל שעה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רק בעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, אמרו חכמים שהחנוני פָּטוּר מהטפת שלש טיפין, ושלא כדברי תנא קמא הפוטר את החנוני תמיד.
