משנה ט: הַשּׁוֹלֵחַ אֶת בְּנוֹ אֵצֶל חֶנְוָנִי וּפֻנְדְּיוֹן בְּיָדוֹ, וּמָדַד לוֹ בְּאִסָּר שֶׁמֶן וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִסָּר, שָׁבַר אֶת הַצְּלוֹחִית וְאִבֵּד אֶת הָאִסָּר, חֶנְוָנִי חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר, שֶׁעַל מְנָת כֵּן שְׁלָחוֹ. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בִּזְמַן שֶׁהַצְּלוֹחִית בְּיַד הַתִּינוֹק וּמָדַד חֶנְוָנִי לְתוֹכָהּ, חֶנְוָנִי פָטוּר:
הַשּׁוֹלֵחַ אֶת בְּנוֹ הקטן אֵצֶל חֶנְוָנִי לקנות שמן, וּמטבע ששמו פֻנְדְּיוֹן בְּיָדוֹ, לשלם לחנוני, וּמָדַד לוֹ החנוני בְּשווי אִסָּר שֶׁמֶן, וְנָתַן לוֹ כעודף אֶת הָאִסָּר [לפי שהפונדיון שוה שני איסרים, ונתן לו שמן באיסר והחזיר לו איסר נוסף כמטבע], ואותו קטן בדרכו לביתו שָׁבַר אֶת הַצְּלוֹחִית – את הבקבוק של השמן, וְאִבֵּד אֶת הָאִסָּר, חֶנְוָנִי חַיָּב בתשלומי הבקבוק, השמן והאיסר, כיון שלא היתה כוונתו שישלח עם בנו את השמן והמטבע, אלא רק רצה להודיעו שהוא זקוק לשמן, ושישלחנו לו ביד אדם גדול [ואמנם על הבקבוק עצמו היה ראוי לפוטרו, לפי שמיד כשמסר האב לבנו הקטן בקבוק זה הרי זו נחשבת 'אבידה מדעת', ומדובר כאן באופן שהחנוני השתמש באותו בקבוק לצורך עצמו, כגון למדוד שמן ללקוחות אחרים, ובכך נעשה 'שואל שלא מדעת', שדינו כגזלן, וחייב באחריות הבקבוק]. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר את החנוני מתשלומים, שֶׁעַל מְנָת כֵּן שְׁלָחוֹ האב לבנו הקטן, שיביא את השמן והמטבע בעצמו [ואפילו אם השתמש בצלוחית לצורכי עצמו, דינו כ'שואל' סתם, וכיון שהחזירה ליד הקטן, נפטר מחיוב האחריות]. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה, בִּזְמַן שֶׁהַצְּלוֹחִית נשארה בְּיַד הַתִּינוֹק, כלומר ברשות התינוק, שלא השתמש בה החנוני לצורך אחרים, וּמָדַד חֶנְוָנִי לְתוֹכָהּ, ואפילו אם נטלה החנוני בידו, כיון שעשה כן רק לצורך מדידת השמן לתינוק ולא לצורך עצמו, לא נעשה 'שואל שלא מדעת' ולא התחייב באחריותה, ולכן גם אם שברה הקטן, החֶנְוָנִי פָטוּר מלשלם את דמי הצלוחית.
