משנה יא: אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּלַּח. אֲבָל בַּיָּבֵשׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ. וְחַיָּב לְהַכְרִיעַ לוֹ טֶפַח. הָיָה שׁוֹקֵל לוֹ עַיִן בְּעַיִן, נוֹתֵן לוֹ גֵרוּמָיו, אֶחָד לַעֲשָׂרָה בַּלַּח וְאֶחָד לְעֶשְׂרִים בַּיָּבֵשׁ. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָמֹד בַּדַּקָּה, לֹא יָמֹד בַּגַּסָּה. בַּגַּסָּה, לֹא יָמֹד בַּדַּקָּה. לִמְחֹק, לֹא יִגְדֹּשׁ. לִגְדֹּשׁ, לֹא יִמְחֹק:
משנתנו ממשיכה את הנידון שבסוף המשנה הקודמת, לגבי קינוח המאזניים של החנוני:
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שצריך לקנח את המאזניים על כל משקל ומשקל, בַּלַּח – בשוקל דברים לחים, אֲבָל בַּיָּבֵשׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ, כיון שאין נדבק להם דבר [אבל חכמים חולקים וסוברים שגם ביבש מצטבר אבק המכביד, ולכן גם במדידת דברים יבשים עליו לקנח את המאזניים אחרי כל שקילה].
וְחַיָּב לְהַכְרִיעַ לוֹ טֶפַח – צריך המוכר להוסיף לקונה על המשקל בשיעור שתרד כף המאזניים שבה הסחורה בשיעור טפח, ביחס לכף המאזניים שבה המשקולות, וזהו באופן שקנה ממנו לכל הפחות בשיעור ליטרא. ואם הָיָה שׁוֹקֵל לוֹ עַיִן בְּעַיִן – בצורה מדוייקת ששתי כפות המאזניים זו כנגד זו, נוֹתֵן לוֹ גֵרוּמָיו – צריך לתת לו את אותן 'הכרעות' הראויות להינתן לו, ושיעורם הוא אֶחָד לַעֲשָׂרָה בַּלַּח – עשירית המידה, כשמודד לו עשר מידות, והיינו אחד ממאה, וְאֶחָד לְעֶשְׂרִים בַּיָּבֵשׁ – עשירית המידה כשמוכר לו עשרים מידות, והיינו אחד ממאתיים.
מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָמֹד בַּדַּקָּה – במידה קטנה, וליתן לו הכרעה על כל מידה ומידה, לֹא יָמֹד בַּגַּסָּה – לא ימדוד לו במידה אחת גדולה את הכל, כיון שיש בכך הפסד ללוקח, שאילו היה מודד לו במידה הקטנה היה מקבל 'הכרעות' רבות, כשיעור המדידות, ועתה לא יקבל אלא הכרעה אחת. ומקום שנהגו למדוד בַּגַּסָּה, לֹא יָמֹד בַּדַּקָּה, שיש בכך הפסד למוכר, שעליו להוסיף הכרעה על כל מדידה ומדידה שבכלי הקטן.
מקום שנהגו לִמְחֹק – להסיר את כל מה שעולה מעל שפת המידה, לֹא יִגְדֹּשׁ את הכלי, גם אם עושה כן על דעת לשלם יותר, כיון שאפשר לבוא בכך לידי רמאות, שיהיה מי שיראה שעושים כן ויחשוב שזה המנהג, ולא ידע שהוסיף לו תשלום על הגדישה. ומקום שנהגו לִגְדֹּשׁ, לֹא יִמְחֹק.
