משנה יא: הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר וְנִשְׁבַּע לוֹ, וָמֵת, הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לַכֹּהֲנִים וְאָשָׁם לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַייָ לַכֹּהֵן, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו. הָיָה מַעֲלֶה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאָשָׁם, וָמֵת, הַכֶּסֶף יִנָּתֵן לְבָנָיו, וְהָאָשָׁם יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה:
הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר, וְנִשְׁבַּע לוֹ לשקר שלא גזלו, וָמֵת הגר, ולא הניח אחריו יורשים (שהרי גר שהתגייר כקטן שנולד הוא, ורק בניו שנולדו לו לאחר הגירות יורשים אותו, ואם אין לו בנים אין לו יורשים, ואילו בישראל כל קרוביו יורשים אותו, ואין לך אדם בישראל שאין לו יורשים), אף שמצד דיני ממונות זוכה הוא בעצמו בגזילה, שהרי אין לגר יורשים התובעים אותו, מכל מקום הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לַכֹּהֲנִים, כדי שתהיה לו כפרה, וְקרבן אָשָׁם לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו', וכיון שאין אדם מישראל שאין לו יורשים, בודאי עוסק הפסוק בגר שמת ולא הניח יורשים.
אדם שגזל את הגר, ומת הגר, והָיָה הגזלן מַעֲלֶה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאָשָׁם לירושלים, וָמֵת הגזלן קודם שנתן את הכסף לכהנים וקודם שהקריב את האשם, הַכֶּסֶף יִנָּתֵן לְבָנָיו של הגזלן, שהרי מצד דיני ממונות שייך להם הכסף, וכפרה לא שייכת כאן לאחר שמת הגזלן, וְהָאָשָׁם אינו יכול להיקרב, שהרי מת בעליו, אלא יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב – שיפול בו מום, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה – ישתמשו בדמיו להקריב קרבן נדבה.
