משנה יב: נָתַן הַכֶּסֶף לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר, וָמֵת, אֵין הַיּוֹרְשִׁים יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. נָתַן הַכֶּסֶף לִיהוֹיָרִיב וְאָשָׁם לִידַעְיָה, יָצָא, אָשָׁם לִיהוֹיָרִיב וְכֶסֶף לִידַעְיָה, אִם קַיָּם הָאָשָׁם, יַקְרִיבוּהוּ בְנֵי יְדַעְיָה, וְאִם לָאו, יַחֲזֹר וְיָבִיא אָשָׁם אַחֵר. שֶׁהַמֵּבִיא גְזֵלוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ, יָצָא, הֵבִיא אֲשָׁמוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא גְזֵלוֹ, לֹא יָצָא. נָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ, אֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב:
כפי שהתבאר לעיל, אדם שגזל ממון מגר ונשבע לו לשקר, ומת הגר, נותן את הקרן והחומש לכהנים. אם נָתַן את הַכֶּסֶף לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר, וָמֵת קודם שהביא את הקרבן, אף שאין הכפרה מושלמת, מכל מקום אֵין הַיּוֹרְשִׁים של הגזלן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא את הכסף מִיָּדָם של הכהנים, שֶׁנֶּאֱמַר 'אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה', לפי שהכסף שנתן לכהנים כבר כיפר על מחצית מהעבירה.
המשנה מבררת עתה את הדין באופן שלא נתן את הכסף ואת הקרבן לאותו משמר של כהנים, אלא לשני משמרות שונים, ונקטה כדוגמא את שני המשמרות הראשונים, שהם יהויריב וידעיה:
נָתַן הגזלן את הַכֶּסֶף לְמשמרת יְהוֹיָרִיב, וְאָשָׁם הביא בשבוע שאחריו, לְמשמרת ידַעְיָה, יָצָא ידי חובתו. אבל אם הביא את האָשָׁם לִיהוֹיָרִיב, וְאת הכֶסֶף הביא בשבוע שאחריו לִידַעְיָה, הדין תלוי אִם בזמן הבאת הכסף קַיָּם עדיין הָאָשָׁם, יַקְרִיבוּהוּ בְנֵי יְדַעְיָה, וְאִם לָאו – אם אינו קיים, שכבר הקריבוהו, יַחֲזֹר וְיָבִיא אָשָׁם אַחֵר. והטעם לדינים אלו, לפי שֶׁהַמֵּבִיא את גְזֵלוֹ לכהנים עַד שֶׁלֹּא (-קודם ש)הֵבִיא אֲשָׁמוֹ, יָצָא, אבל אם הֵבִיא אֲשָׁמוֹ, והוקרב, עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא גְזֵלוֹ, לֹא יָצָא.
אבל אם כבר נָתַן אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא נָתַן עדיין אֶת הַחֹמֶשׁ, אֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב מלהביא את הקרבן, ויתן את החומש אחר כך.
