משנה ג: הַמַּכִּיר כֵּלָיו וּסְפָרָיו בְּיַד אַחֵר, וְיָצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר, יִשָּׁבַע לוֹ לוֹקֵחַ כַּמָּה נָתַן, וְיִטֹל. וְאִם לָאו, לֹא כָל הֵימֶנּוּ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר מְכָרָן לְאַחֵר וּלְקָחָן זֶה הֵימֶנּוּ:
אדם הַמַּכִּיר את כֵּלָיו וּסְפָרָיו שנמצאים בְּיַד אדם אַחֵר, וטוען שהם שלו, ומעולם לא מכרם ולא נתנם לו במתנה, ומדובר באדם שאין דרכו למכור את ספריו וכליו לאחרים, וְיָצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר – וגם התפרסם שהיתה גניבה בביתו של התובע, ואף שאין אנו חושדים באותו אדם שמחזיק בכלים או בספרים שהוא עצמו גנבם (שהרי כל אדם מישראל הוא בחזקת כשרות), יתכן שקנאם מאותו אדם שגנבם מהבעלים. ובאופן שעדיין לא התייאש הבעלים מהחפצים, צריך הלה להחזירם לו, אך מאידך אין הקונה צריך להפסיד את הסכום ששילם לגנב, ולכן יִשָּׁבַע לוֹ הלוֹקֵחַ כַּמָּה דמים נָתַן תמורתם לגנב, וְיִטֹל – ישלם לו הנגנב דמים אלו, ויטול את החפצים שלו שנמצאים בידו. וְאִם לָאו – אך אם לא התפרסם בעיר שהיתה גניבה בביתו, לֹא כָל הֵימֶנּוּ – אינו נאמן לומר שנגנבו ממנו והלה קנאם מהגנב, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, שמא מְכָרָן לְאַחֵר, וּלְקָחָן זֶה הֵימֶנּוּ – ואותו אדם המחזיק עתה בכליו וספריו קנאם מאותו אדם שקנה מהתובע, ואין הלה יכול להוציאם מידו.
