מסכת ביצה, פרק ג, שיעור 31

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, הַסּוֹכֵר את שטף המים באַמַּת הַמַּיִם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כדי שלא יכנסו שם דגים ביום טוב עצמו, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא בָּהּ דָּגִים, הרי הם מֻתָּרִים, דְּהָא – שהרי ודאי כְּבָר נִצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וַהֲווֹ לְהוּ – והרי הם מוּכָנִין מערב יום טוב. וְחַיָּה שֶׁקִּנְּנָה בַּפַּרְדֵּס כְּגוֹן אַיָּל וּצְבִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְיָלְדוּ עֳפָרִים, וַעֲדַיִן הֵם קְטַנִּים שאינם יכולים לרוץ מהר, וְאֵינָן צְרִיכִין צֵידָה, אֵין צְרִיכִין זִמּוּן – אין האדם צריך לומר מערב יום טוב שיאכלם ביום טוב, וּמֻתָּרִים באכילה בְּיוֹם טוֹב. וְדַוְקָא בְּפַרְדֵּס הַסָּמוּךְ לָעִיר, דְחָזֵי לְהוּ – שהאדם רואה אותם, דְּדַעְתֵּיהּ עִלָּוַיְיהוּ – שמתוך כך שרואה אותם דעתו עליהם לשוחטם ולאוכלם, אֲבָל בְּפַרְדֵּס שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ לָעִיר, צְרִיכִין זִמּוּן מערב יום טוב. וְהַנֵּי מִילֵּי – והיתר זה הוא רק בְּדִידְהוּ – בעפרים הקטנים שנולדו, אֲבָל בְּאִמַּיְיהוּ – אבל באמותיהן, כֵּיוָן דְּבָעִינָן צֵידָה – מאחר ויש צורך לצוד אותן, שהרי הן יכולות לרוץ מהר, לֹא מֵהַנֵּי לְהוּ זִמּוּן – אין מועיל להזמינם מערב יום טוב, שהרי אסור לצודן ביום טוב, וכפי שהתבאר, אלא יש לצודן מערב יום טוב.

משנה

בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת – אדם שיש לו בהמה העומדת למות, וממהר לשוחטה מחמת שאינו רוצה להפסידה, אבל באמת כבר סעד סעודתו ואינו צריך את בשרה, לֹא יִשְׁחוֹט אותה ביום טוב אֶלָּא אִם כֵן יוֹדֵעַ שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם, ואפילו אם אינו אוכל בפועל, כיון שהיה יכול לאכול, מותר לשוחטה (ונקטה המשנה 'צלי', שזו דרך ההכנה המהירה ביותר, וגם אין צריך למולחה (תפארת ישראל)). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִילּוּ אם יש לו זמן רק כדי לאכול כַּזַּיִת בשר חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ, שהוא המקום המופשט מהעור כבר ומוכן לאכילה.

שְׁחָטָהּ – שחט את הבהמה ביום טוב בַּשָּׂדֶה, לֹא יְבִיאֶנָּה על ידי שני בני אדם הנושאים אותה בְּמוֹט וּבְמוֹטָהּ, כלומר במוט או במוטה, כיון שניכר ומתפרסם הדבר, ויש בכך משום זלזול ביום טוב. אֲבָל מְבִיאָהּ בְּיָדוֹ מן השדה כשהיא מחולקת, אֵיבָרִים אֵבָרִים.

גמרא

אגב הדין האמור בסיום משנתנו, שלא יביא את הבהמה השחוטה במוט הנישא על ידי שני בני אדם, משום זלזול בכבוד יום טוב, מביאה הגמרא ברייתא בענין דומה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אף שמותר לטלטל ביום טוב, מכל מקום אֵין הַסּוּמָא יוֹצֵא ביום טוב בְּמַקְלוֹ, וְלֹא הָרוֹעֶה בְּתַרְמִילוֹ, וְאֵין יוֹצְאִין בְּכִסֵּא, כדרך שהיו אנשים חשובים יוצאים בזמנם, כשהם יושבים בכסא ונישאים על ידי בני אדם, כדי שלא ידחפום ההולכים בשוק או כדי שלא יתלכלכו בגדיהם, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, כיון שזו דרך הנהגה של יום חול, ויש בכך זלזול ביום טוב. וְאִם הָיוּ רַבִּים צְרִיכִין לוֹ, לאותו אדם הנישא בכסא, הדבר מֻתָּר.

משנה

במשנה לעיל התבאר שמותר לשחוט בהמה מסוכנת ביום טוב, משנתנו דנה בבהמה כזו שיש בה קדושת בכור, ובזמן הזה, שמותר לשחוט ולאכול את הבכור רק לאחר שנפל בו מום. בְּכוֹר שהיה בו מום מערב יום טוב, אך עדיין לא נבדק על ידי מומחה שיפסוק האם זהו 'מום קבוע' המתיר את הבכור לזרים, או שזהו 'מום עובר' שאינו מתירו באכילה, שֶׁנָּפַל ביום טוב לְבוֹר, והרי הוא מסוכן למות, ורוצה האדם לשוחטו מיד, לפני שימות ויפסידנו, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֵרֵד מֻמְחֶה ביום טוב לתוך הבור וְיִרְאֶה – ויבדקנו, אִם יֵשׁ בּוֹ מוּם קבוע, יַעֲלֶה את הבהמה מן הבור וְיִשְׁחוֹט, וְאִם לַאו – אם אין זה מום קבוע, לֹא יִשְׁחוֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִכָּר שהוא מום קבוע מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן, כיון שלא היתה דעת האדם לשוחטו ביום טוב, והרי הוא מוקצה. ובגמרא יבואר טעם מחלוקתם.