מסכת ביצה, פרק ה, שיעור 48

הגמרא מביאה מימרא בענין גרף של רעי: אָמַר שְׁמוּאֵל, גְּרָף שֶׁל רְעִי, וַעֲבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם, אף שהם מוקצים מחמת מיאוס, מוּתָּר לְהוֹצִיאָן לָאַשְׁפָּה בשבת, ולרוקנם שם, כיון שהם מאוסים כשהם בבית לפני האדם. תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, גְּרָף שֶׁל רְעִי וַעֲבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם, מוּתָּר לְהוֹצִיאָן לָאַשְׁפָּה, וּכְשֶׁהוּא מַחֲזִירוֹ – כשבא להחזיר את הכלי הריק לבית, אסור לטלטלו סתם, שהרי מוקצה הוא, אלא נוֹתֵן לְתוֹכוֹ מַיִם, וּמַחֲזִירוֹ אגב המים שבו. וְכִי הֵיכִי דְּשָׁרֵי לְאַפּוּקֵיהּ לָרְעִי אַגַּב מָנָא – וכמו שהותר להוציא את הצואה אגב הכלי, הָכִי נַמִי שָׁרֵי לְאַפּוּקֵיהּ בְּעֵינֵיהּ – כך גם מותר להוציא דבר מאוס בפני עצמו משום מאיסותו, דְּהָא הַהִיא עַכְבָּרְתָא דְאִשְׁתַּכַּח בְּאִסְפַּרְמָקְיָא דְּרַב אַשִׁי – שהרי היה מעשה בעכבר מת שנמצא בבשמים של רב אשי, וְאָמַר לְהוּ – ואמר רב אשי לבני ביתו, נִקְטוּהָּ בְּצוּצִיתֵיהּ וְאַפְּקוּהָּ – אחזוהו בזנבו והוציאוהו מהבשמים, הרי שהותר להוציא דבר מיאוס אפילו ללא כלי.

מוסיף הרי"ף, וְלֹא מִיבַּעְיָא – ואין צריך לומר בְּיוֹם טוֹב, דְּשָׁרֵי לְטִלְטוּל – שמותר לטלטל דבר מיאוס ולהוציאו, אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נַמִי שָׁרִי – גם כן מותר הדבר, כִּדְגַרְסִינָן – כפי שלמדנו במסכת שבת (קכא:) בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, הֲלָכָה, כּוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי נֵר ועל צואה של קטן וכו', ומבואר בגמרא שם שצואה הנמצאת במקום בני אדם מותר להוציאה כמות שהיא, גם שלא על ידי כלי.

משנה

משנתנו מבארת את הדברים האסורים מדרבנן ביום טוב: כָּל דבר שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת – שאסרוהו חכמים, וּמִשּׁוּם רְשׁוּת – או שקרוב הוא להיות כדבר הרשות אף שיש בו קצת מצוה, ואסרוהו חכמים, וּמִשּׁוּם מִצְוָה – או שהוא דבר מצוה ממש, ואף על פי כן אסרוהו חכמים בְּשַׁבָּת, חַיָּיבִין עָלָיו גם בְּיוֹם טוֹב.

ומבארת המשנה את הדברים: וְאֵלּוּ הֵן הדברים האסורים מִשּׁוּם שְׁבוּת בין בשבת ובין ביום טוב, לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְסַפְּקִין כפיים, וְלֹא מְטַפְּחִין ביד על הירך, וְלֹא מְרַקְּדִין, ובגמרא יבואר הטעם שאסרו חכמים לעשות דברים אלו. וְאֵלּוּ הֵן הדברים האסורים מִשּׁוּם רְשׁוּת, ואף שיש בהם קצת מצוה, לֹא דָּנִין את הדין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין אשה, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין, ובגמרא יבואר טעם האיסור בדברים אלו. וְאֵלּוּ הֵן הדברים האסורים אף שיש בעשייתם בחול מִשּׁוּם מִצְוָה, לֹא מַקְדִּישִׁין ממון, וְלֹא מַעֲרִיכִין – אסור לאדם לומר 'ערכי עלי' ולהתחייב בכך לתת את דמי ערכו להקדש, וְלֹא מַחֲרִימִים ממון או נכסים, הניתנים לבדק הבית, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמֵעַשְׂרוֹת. כָּל אֵלּוּ הדברים, בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ שהם אסורים, קַל וָחוֹמֶר שהם אסורים בְּשַׁבָּת. וְאֵין חילוק בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, אף באיסורים דרבנן, אֶלָּא דברים הנעשים לצורך אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבַד, שהם אסורים בשבת ומותרים ביום טוב.

גמרא

הגמרא מבארת את טעמי האיסור באותם דברים ששנינו במשנה שהם אסורים משום שבות: 'לֹא עוֹלִין בָּאִילָן'. מבארת הגמרא, גְּזֵירָה היא שגזרו חכמים, שֶׁמָּא יִתְלוֹשׁ עלה או ענף או פרי מהעץ. עוד שנינו, 'וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה', ומבארת הגמרא, גְּזֵירָה היא, שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה (-ענף) לְהַנְהִיגָהּ. 'וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם', גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חָבִית שֶׁל שַׁיָּיטִין – כמין סירה הארוגה מקני סוף, ודומה לחבית ארוכה. 'וְלֹא מְסַפְּקִין, וְלֹא מְרַקְּדִין, וְלֹא מְטַפְּחִין', גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ב) בביאור האמור במשנתנו 'וְלֹא מְסַפְּקִין', היינו סִפּוּק הַבָּא מֵחֲמָתוֹ – מחמת כעסו, כְּדִכְתִיב – כמו שנאמר (במדבר כד י) 'וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו'. ועוד ביארו שם את האמור במשנה 'וְלֹא מְטַפְּחִין', דהיינו טִפּוּחַ שֶׁהוּא לִרְצוֹנוֹ – ספיקת כף הבאה מרצונו של האדם, מחמת שמחה. רַבִּי יוֹנָה וְחַבְרֵיהּ – רבי יונה וחבריו נחלקו בענין ספיקת כפיים בשבת ויום טוב, (חַבְרֵיהּ) אֲמָרָן – חבריו של רבי יונה אמרו, בֵּין הָכֵי וּבֵין הָכֵי – בין בכף היד ובין בגב היד, אָסוּר. רַבִּי יוֹנָה אָמַר, אֲחוֹרֵי יְדֵיהוֹן שָׁרֵי – באחורי הידיים מותר הדבר, כיון שדרך שינוי היא זו, ויזכור ששבת או יום טוב היום, ולא יבוא לתקן כלי שיר. דַּהֲוָה אָמַר – והיה אומר, אִית סָבִין בְּיוֹמֵי – היו זקנים בזמנו של רבי יונה, וַהֲווֹ מְטַפְּחִין אֲחוֹרֵי יְדֵיהוֹן בְּשַׁבַּתָּא – והיו נוהגים לספוק כפיהם באחורי הידים בשבת, דרך שינוי.

מביא הירושלמי מעשה בענין זה: בְּהִלּוּלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי – בשמחת חתונתו של רבי שמעון, בנו של רבי יהודה הנשיא, הֲווֹ מְטַפְּחִין אֲחוֹרֵי יְדֵיהוֹן בְּשַׁבְּתָא – היו סופקים כפיהם דרך שמחה באחורי הידים, בשבת, עָבַר שם רַבִּי מֵאִיר וְשָׁמַע קָלֵיהוֹן – שמע את קול ספיקת כפיהם, אָמַר, רַבּוֹתֵינוּ, הוּתְּרָה שַׁבָּת – וכי הותר לחלל שבת, לפי שסבר רבי מאיר שאף בדרך זו אסור לספוק כפיים בשבת. שָׁמַע רַבִּי קָלֵיהּ – שמע רבי יהודה הנשיא את קול דבריו של רבי מאיר, אָמַר, מִי הוּא זֶה שֶׁבָּא לִרְדוֹתֵינוּ – לייסר אותנו בְּתוֹךְ בֵּיתֵינוּ, שָׁמַע רַבִּי מֵאִיר קָלֵיהּ (-את קולו) דְּרַבִּי, שהוא מקפיד על דבריו, וְעָרַק – וברח מהמקום. נָפְקִין – יצאו עבדיו של רבי מהבית, פָּרְיֵיהּ בַּתְרֵיהּ מַפְרֵי – ורצו אחריו במרוצה, ורבי מאיר ברח מהם, אַפְרַח רוּחָא פּוּקְלֵיהּ מֵעַל קָדְלֵיהּ – הפריחה הרוח את הסודר מעל צווארו דְּרַבִּי מֵאִיר, אוֹדִיק רַבִּי מִן כְּוָותָא – הסתכל רבי מהחלון, וְחָמָא קָדְלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵי – וראה את אחורי צווארו של רבי מאיר, כלומר, את עורפו, ועל אותו מעשה אָמַר רַבִּי, לֹא זָכִיתִי לְתּוֹרָה יותר משאר חברי, אֶלָּא עַל דְּחָמִית קָדְלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מִן אֲחוֹרָיו – אלא משום כך שפעם אחת זכיתי לראות את צווארו של רבי מאיר מאחוריו (וזכה בכך לחכמה לפי שהיתה השכינה שורה על רבי מאיר (תורת חיים, עירובין יג:)).