מסכת ביצה – פרק חמישי

            משנה

משנתנו מבארת את הדברים האסורים מדרבנן ביום טוב: כָּל דבר שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת – שאסרוהו חכמים, וּמִשּׁוּם רְשׁוּת – או שיש בו קצת מצוה, אך קרוב הוא להיות כדבר הרשות, ואסרוהו חכמים, וּמִשּׁוּם מִצְוָה – או שהוא דבר מצוה ממש, ואף על פי כן אסרוהו חכמים בְּשַׁבָּת, חַיָּיבִין עָלָיו גם בְּיוֹם טוֹב.

ומבארת המשנה את הדברים: וְאֵלּוּ הֵן הדברים האסורים מִשּׁוּם שְׁבוּת בין בשבת ובין ביום טוב, לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְסַפְּקִין – אין מוחאים כפיים, וְלֹא מְטַפְּחִין – אין מכים ביד על הירך, וְלֹא מְרַקְּדִין, ובגמרא יבואר הטעם שאסרו חכמים לעשות דברים אלו. וְאֵלּוּ הֵן הדברים האסורים מִשּׁוּם רְשׁוּת, ואף שיש בהם קצת מצוה, לֹא דָּנִין את הדין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין אשה, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין, ובגמרא יבואר טעם האיסור בדברים אלו. וְאֵלּוּ הֵן הדברים האסורים אף שיש בעשייתם בחול מִשּׁוּם מִצְוָה, לֹא מַקְדִּישִׁין ממון להקדש, וְלֹא מַעֲרִיכִין – אין לאדם לומר 'ערכי עלי' ובכך מתחייב הוא לתת את דמי ערכו להקדש, וְלֹא מַחֲרִימִים חרמות הניתנים לבדק הבית, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמֵעַשְׂרוֹת. כָּל אֵלּוּ הדברים, בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ שהם אסורים, קַל וָחוֹמֶר שהם אסורים בְּשַׁבָּת. וְאֵין חילוק בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, אף באיסורים דרבנן, אֶלָּא דברים הנעשים לצורך אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבַד, שהם אסורים בשבת ומותרים ביום טוב.

גמרא

הגמרא מבארת את טעמי האיסור באותם דברים ששנינו במשנה שהם אסורים משום שבות: 'לֹא עוֹלִין בָּאִילָן'. מבארת הגמרא, גְּזֵירָה היא שגזרו חכמים, שֶׁמָּא יִתְלוֹשׁ ענף או פרי מהעץ. עוד שנינו, 'וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה', ומבארת הגמרא, גְּזֵירָה היא, שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה לְהַנְהִיגָהּ. 'וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם', גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חָבִית שֶׁל שַׁיָּיטִין – כמין סירה הארוגה מקני סוף, ודומה לחבית ארוכה. 'וְלֹא מְסַפְּקִין, וְלֹא מְרַקְּדִין, וְלֹא מְטַפְּחִין', גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה ב) בביאור האמור במשנתנו 'וְלֹא מְסַפְּקִין', היינו סִפּוּק הַבָּא מֵחֲמָתוֹ – מחמת כעסו, כְּדִכְתִיב – כמו שנאמר (במדבר כד י) 'וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו'. ועוד ביארו שם את האמור במשנה 'וְלֹא מְטַפְּחִין', דהיינו טִפּוּחַ שֶׁהוּא לִרְצוֹנוֹ – ספיקת כף הבאה מרצונו של האדם, מחמת שמחה. רַבִּי יוֹנָה וְחַבְרֵיהּ – רבי יונה וחבריו נחלקו בענין ספיקת כפיים בשבת ויום טוב, [חַבְרֵיהּ] אֲמָרָן – חבריו של רבי יונה אמרו, בֵּין הָכֵי וּבֵין הָכֵי – בין בכף היד ובין בגב היד, אָסוּר. רַבִּי יוֹנָה אָמַר, אֲחוֹרֵי יְדֵיהוֹן שָׁרֵי – באחורי הידיים מותר הדבר, כיון שדרך שינוי היא זו, ויזכור ששבת או יום טוב היום, ולא יבוא לתקן כלי שיר. (דהוה אמר אית) [דְּהֲווּ] סָבִין בְּיוֹמֵי – שהרי היו זקנים בזמנו של רבי יונה, וַהֲווֹ מְטַפְּחִין אֲחוֹרֵי יְדֵיהוֹן בְּשַׁבַּתָּא – והיו נוהגים לספוק כפיהם באחורי הידים בשבת, דרך שינוי.

מביא הירושלמי מעשה בענין זה: בְּהִלּוּלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי – בשמחת חתונתו של רבי שמעון, בנו של רבי יהודה הנשיא, הֲווֹ מְטַפְּחִין אֲחוֹרֵי יְדֵיהוֹן בְּשַׁבְּתָא – היו סופקים כפיהם דרך שמחה באחורי הידים, בשבת, עָבַר שם רַבִּי מֵאִיר וְשָׁמַע קָלֵיהוֹן – שמע את קול ספיקת כפיהם, אָמַר, רַבּוֹתֵינוּ, הוּתְּרָה שַׁבָּת – וכי הותר לחלל שבת, לפי שסבר רבי מאיר שאף בדרך זו אסור לספוק כפיים בשבת. שָׁמַע רַבִּי קָלֵיהּ – שמע רבי יהודה הנשיא את קול דבריו של רבי מאיר, אָמַר, מִי הוּא זֶה שֶׁבָּא לִרְדוֹתֵינוּ – לייסר אותנו בְּתוֹךְ בֵּיתֵינוּ, שָׁמַע רַבִּי מֵאִיר קָלֵיהּ [-את קולו] דְּרַבִּי, שהוא מקפיד על דבריו, וְעָרַק – וברח מהמקום. נָפְקִין – יצאו עבדיו של רבי מהבית, פָּרְיֵיהּ בַּתְרֵיהּ מַפְרֵי – ורצו אחריו במרוצה, ורבי מאיר ברח מהם, אַפְרַח רוּחָא פּוּקְלֵיהּ מֵעַל קָדְלֵיהּ – הפריחה הרוח את הסודר מעל צווארו דְּרַבִּי מֵאִיר, אוֹדִיק רַבִּי מִן כְּוָותָא – הסתכל רבי מהחלון, וְחָמָא קָדְלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵי – וראה את אחורי צווארו של רבי מאיר, כלומר, את עורפו, ועל אותו מעשה אָמַר רַבִּי, לֹא זָכִיתִי לַתּוֹרָה יותר משאר חברי, אֶלָּא עַל דְּחָמִית קָדְלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מִן אֲחוֹרָיו – אלא משום כך שפעם אחת זכיתי לראות את צווארו של רבי מאיר מאחוריו [וזכה בכך לחכמה לפי שהיתה השכינה שורה על רבי מאיר (תורת חיים, עירובין יג:)].

שנינו במשנה שאסרו אף דברים של רשות, והיינו שיש בהם קצת מצוה, ומבארת הגמרא את הטעם בכך: 'לֹא דָּנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין', מבארת הגמרא, וְכוּלְּהוּ – וכל הדברים הללו הם גְּזֵירָה שגזרו חכמים, שֶׁמָּא יִכְתֹּוב.

עוד שנינו במשנה, שאסרו אף דברים של מצוה, 'לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין'. מבארת הגמרא, איסור זה הוא גְּזֵירָה שגזרו חכמים מִשּׁוּם מִקָּח וּמִמְכָּר – שמא יבואו לקנות ולמכור בשבת וביום טוב, ודבר זה אסור מחשש שיבואו לכתוב [ואין זו נחשבת כ'גזירה לגזירה', אלא הכל גזירה אחת, שאסרו את המקח והממכר וכל הדברים הדומים לו, ואף דברים אלו בכלל]. עוד שנינו, 'וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת', מוסיפה הגמרא, וַאֲפִילּוּ אם רצונו לִיתְּנָם לְכֹהֵן בּוֹ בַּיּוֹם, והרי זה כצורך השבת או יום טוב עצמם, מכל מקום הדבר אסור, כיון שהיה ניתן להפרישם מערב שבת או יום טוב. וְהָנֵּי מִילֵי – ודברים אלו נאמרו רק באופן דִּטְבִילֵי מֵאִיתְמוֹל – שהיו 'טבל' וראויים להפרשה כבר אתמול, אֲבָל פֵּירֵי דִּטְבִילִי הָאִידְּנָא – אך פירות שנעשו טבל רק היום, כְּגוֹן עִיסָּה שנילושה ביום טוב עצמו, לְאַפְרוּשֵׁי מִינָּהּ חַלָּה – להפריש ממנה חלה בו ביום, מַפְרְשִׁינַן וְיָהֲבִינַן לְכֹהֵן – מותר להפרישה וליתנה לכהן.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי, וְכוּלָּן – כל הדברים הללו, שאמרו חכמים שאין לעשותם בשבת וביום טוב, כגון לדון, לקדש, לחלוץ או לייבם, וכן להקדיש, להעריך, להחרים או להפריש תרומות ומעשרות, שֶׁעברו ועָשׂוּ אותם בשבת או ביום טוב, בֵּין שעשו זאת מחמת שהיו אֲנוּסִין בדבר, בֵּין שׁוֹגְגִין, בֵּין מְזִידִין, בֵּין מוּטְעִין, מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּי – חלו המעשים, בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אם עשו כן בְּיוֹם טוֹב. מוסיף הרי"ף, וּשְׁמַע מִינָּהּ – ויש ללמוד מכך שהוא הדין לגבי סתם מקח וממכר, דְּמַאן דְּעָבַר וְאַקְנֵי – שמי שעבר והקנה בְּשַׁבָּת מְקַרְקְעֵי אוֹ מִטַּלְטְלֵי, הַקְנָאָתוֹ הַקְנָאָה – חלה הקנאתו.