מסכת ביצה – פרק רביעי

שנינו במשנה, 'וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּמַקֵּל בְּיוֹם טוֹב'. מבארת הגמרא את הטעם, מִשּׁוּם דְּמֶיחֱזֵי כְּמַאן דְּקָא אָזִּיל לְחִינְגָּא – כיון שהוא נראה כמי שהולך ליריד.

חִיזְרָא, ולהלן יבואר מהו, רַב נַחְמָן אָסַר, וְרַב שֵׁשֶׁת שָׁרֵי – התיר. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'חיזרא' הוא עֵצִים מִמִּינֵי קוֹצִים, וְנִקְרָאִין חִיזְרָא, רַב נַחְמָן אָסַר לִיטּוֹל מֵהֶן עֵץ לְהַכְנִיסוֹ בְּתוֹךְ הַבָּשָׂר, כְּמִין שַׁפּוּד לִצְלוֹת בּוֹ הַצְּלִי, וְרַב שֵׁשֶׁת שָׁרֵי – התיר זאת. בִּרְטִיבָא – בעץ לח, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר – לדברי הכל אסור להשתמש בו כשיפוד, דִּכְמוּקְצֶה דָּמֵי – שהרי הוא מוקצה, כיון שאינו עומד לשום שימוש של היתר ביום טוב [כיון שלא הוכן מבעוד יום לשמש כשפוד]. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא בִּיבֵישָׁא – בעץ יבש, הראוי להסקה, מַאן דְּאָסַר – רב נחמן, האוסר, אָמַר לָךְ, לֹא נִיתְּנוּ עֵצִים להשתמש בהם ביום טוב אֶלָּא לְהַסָּקָה, וממילא אסור להשתמש בעץ זה כשפוד. וּמַאן דְּשָׁרֵי – ואילו רב ששת, המתיר, אָמַר לָךְ, מַה לִּי לִצְלוֹת בּוֹ וּמַה לִי לִצְלוֹת בְּגַחַלְתּוֹ, כלומר, כשם שמותר להשתמש בעץ יבש זה להסקה ולצלות את הבשר בחומו, כך מותר להשתמש בו כדי לתחוב אותו בבשר כשפוד, ולצלותו.

פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, יְבֵישָׁא שָׁרֵי – בעץ יבש מותר להשתמש כשפוד, רְטִיבָא אֲסִיר – אך בעץ לח, שאינו ראוי להסקה, אסור להשתמש כשפוד.

דָּרַשׁ רָבָא, אִשָּׁה, לֹא תִּכָּנֵס לְבֵית הָעֵצִים לִיטּוֹל מֵהֶן אוּד – ליטול עץ ולהתקינו כ'אוד', כלומר, מקל המיוחד לגריפת התנור, כיון שיש בכך משום תיקון כלי. וְאוּד שֶׁנִּשְׁבַּר ביום טוב, אָסוּר לְהַסִּיקוֹ בְּיוֹם טוֹב, לְפִי שֶׁמַּסִּיקִין – מותר להשתמש ביום טוב כעצים להסקה בְּכֵלִים שלמים, דכיון שמותר לטלטלם לצורך השימוש הרגיל שלהם, מותר לטלטלם גם לצורך הסקתם, וְאֵין מַסִּיקִין בְּשִׁבְרֵי כֵּלִים שנשברו ביום טוב עצמו, לפי שאינם ראויים לטלטול בתורת כלי, והגם שהם ראויים להסקה, מכל מקום כיון שבכניסת יום טוב לא עמדו להסקה, עתה מוקצים הם, ואסור לטלטלם.

משנה

משנתנו מביאה מחלוקת בענין השימוש בעצים ביום טוב: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹטֵל אָדָם קֵיסָם מִלְּפָנָיו – מעצים הנמצאים בביתו, לַחֲצוֹת בּוֹ אֶת שִׁינָּיו – להוציא בשר החוצץ בין שיניו. וּמְגַבֵּב – ורשאי לאסוף עצים דקים מִן הֶחָצֵר, וּמַדְלִיק, כיון שֶׁכָּל מַה שֶׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא לשימוש האדם, ואינו מוקצה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְגַבֵּב – רשאי לאסוף רק מִלְּפָנָיו – מעצים המוכנים בביתו, וּמַדְלִיק, ואינו רשאי לאסוף מהחצר כלל, ואף מהעצים שלפניו אינו רשאי ליטול קיסם כדי לחצוץ את שיניו, כיון שסוברים חכמים שלא הותר טלטול עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד. [ולדעת רבי אליעזר רשאי האדם ליטול קיסם גם מהחצר כדי לחצוץ בו את שיניו, ונקטה המשנה את ההיתר של רבי אליעזר בנטילת קיסם מלפניו, להשמיענו שלדעת חכמים אפילו מלפניו אסור לו ליטול].

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין המחלוקת של משנתנו: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹטֵל אָדָם קֵיסָם מִלְּפָנָיו, לַחֲצוֹת בּוֹ אֶת שִׁינָּיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִטּוֹל אֶלָּא מִן הָאֵבוּס שֶׁל בְּהֵמָה, כיון שמאכל בהמה אינו מוקצה כלל, ומותר להשתמש בו לכל דבר. וְשָׁוִין – ובין רבי אליעזר ובין חכמים סוברים שֶׁלֹּא יִקְטְמֶנּוּ – לא יחתוך את הקיסם לתקנו באופן הראוי לחציצת השיניים, כיון שיש בכך משום תיקון כלי, האסור. ואם קְטָמוֹ כדי לַחֲצוֹת בּוֹ אֶת שִׁינָּיו, וְכן אם קטמו כדי לִפְתּוֹחַ בּוֹ אֶת הַדֶּלֶת, אם עשה כן בְּשׁוֹגֵג, בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת [ולא נקט מזיד בשבת שחייב סקילה, כיון שאין זה מצוי], בְּמֵזִיד בְּיוֹם טוֹב, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים [ולא נקט שוגג ביום טוב, כיון שאין בו כל חיוב], דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב – בין אם עשה כן בשבת, ובין אם עשה כן ביום טוב, אֵינוֹ חייב אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, כלומר, אין בזה איסור תורה, אלא איסור דרבנן בלבד.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אוֹכְלֵי [-מאכלי] בְּהֵמָה, כגון קש ועלי גפנים, כיון שהם רכים, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם תִּיקּוּן כְּלִי, כְּלוֹמַר, מוּתָּר לִיטּוֹל מֵהֶם קֵיסָם לַחֲצוֹת בּוֹ אֶת שִׁינָּיו, וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.

וּמוּתָּר לְטַלְטֵל עֲצֵי בְּשָׂמִים כדי לְהָרִיחַ בָּהֶן וּכדי לְהָנִיף בָּהֶן לַחוֹלֶה להשיב עליו רוח, וּמוֹלְלוֹ – משפשפו בידיו כדי לְהָרִיחַ בּוֹ, וְכן קוֹטְמוֹ כדי לְהָרִיחַ בּוֹ, אֶחָד קָשִׁין וְאֶחָד רַכִּין – בין בעצי בשמים קשים ובין ברכים, וטעם ההיתר, דְּלֹא שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן – כיון שאין זה שונה ממה ששנינו במשנה בענין דומה, שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית כדי לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה גְּרוֹגְרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת כְּלִי, ואף כאן רשאי לשבור את עצי הבשמים כדי להריח בהם, מאחר ואין כוונתו לעשות כלי. וְעוֹד, דְּהָא רַבָּה בַּר רַב אַדָּא, וְרַבִּין בַּר [רַב] אַדָּא, אָמְרֵי – אמרו שניהם מעשה זה, כִּי הֲוֵינָן בֵּי רַב יְהוּדָה – כשהיינו לומדים תורה אצל רב יהודה, הֲוָה מְפַשַּׁח וְיָהִיב לָן אַלְוָאתָא אַלְוָאתָא – היה שובר עצי בשמים קשים ונותן לנו מקלות גדולים שלהם כדי להריח, וְאַף עַל גַּב דְּחַזְיָין לְקָתָתָא דְּנַרְגֵּי וַחֲצִינֵי – ונהג כן אף שמקלות אלו היו ראויים לשמש כבית יד לגרזן, ולא נאסר הדבר משום תיקון כלי, כיון שלא היתה כוונתו לכך, אלא כדי להריח בהם.