משנה ד: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, לֹא יַעֲנֶה אַחַר הַכֹּהֲנִים אָמֵן, מִפְּנֵי הַטֵּרוּף. וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ, רַשַּׁאי:
משנה ד: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה כשליח ציבור, לֹא יַעֲנֶה אַחַר הַכֹּהֲנִים המברכים את העם 'אָמֵן', מִפְּנֵי הַטֵּרוּף – מפני הבלבול, שמתוך שמפסיק את תפילתו בעניית 'אמן', יטעה בהמשך התפילה. וַאפילו אִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אחר, אֶלָּא הוּא – שליח הציבור, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, כיון שהוא עשוי לטעות ולהתבלבל בתפילתו. וְאִם הַבְטָחָתוֹ – אך אם הוא בטוח בכך שֶׁהוּא נּוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ, ולא יטעה, רַשַּׁאי לעשות כן.