משנה ג: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַל הַכֶּסֶת:
משנה ג: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לאחר שנטל אדם ידיו לסעודה, מְקַנֵּחַ את יָדָיו בַּמַּפָּה [-מטפחת, מגבת], וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן, לנקות בה את ידיו בשעת הסעודה, אך לא יניח את המפה על הכסת שהוא יושב עליה, כיון שחששו חכמים שתהיה הכסת טמאה בטומאת ראשון לטומאה, והמפה תהיה רטובה מחמת ניגוב הידים, וכיון שהדין הוא שמשקה שנטמא נעשה ראשון לטומאה, יהיו המשקים הספוגים במפה ראשונים לטומאה, ומטמאים את הידים כשישתמש בהם בתוך הסעודה. אבל כשיניח את המפה על השולחן אין לחשוש לכך, כיון שסוברים בית שמאי שאסור להשתמש בשולחן שהוא שני לטומאה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לא יניח את המפה על השולחן, כיון שמותר להשתמש בשולחן שהוא שני לטומאה, והמשקים הנוגעים בו ייעשו ראשון לטומאה ויטמאו את המאכלים שעל השולחן, אלא מניח את המפה עַל הַכֶּסֶת, ואף שיש לחשוש שמא יטמאו ידיו, מוטב שיטמאו הידים, שאין לטומאה זו עיקר מן התורה, שהרי מהתורה אין צורך ליטול ידים לאכילת חולין, ולא יטמאו המאכלים, שיש לטומאתם עיקר מהתורה.
