יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת גיטין, פרק א, משנה א

משנה א: הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַּר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמֵּבִיא מִן הָרֶקֶם וּמִן הַחֶגֶר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מִכְּפַר לוּדִים לְלוּד, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא הַמֵּבִיא מִמְּדִינַת הַיָּם, וְהַמּוֹלִיךְ וְהַמֵּבִיא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵהֶגְמוֹנְיָא לְהֵגְמוֹנְיָא:

נאמר בתורה לגבי אדם הבא לגרש את אשתו (דברים כד א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתו', ודרשו חכמים מלשון 'וכתב לה', שצריך הגט להיכתב לשם אשה מסוימת זו. פרק ראשון ממסכת זו עוסק בגט הנשלח לאשה ממקום רחוק, מה צריך השליח להעיד בשעה שמביא את הגט.

שליח של הבעל הַמֵּבִיא גֵט לאשה מִמְּדִינַת הַיָּם – מחוץ לארץ לארץ ישראל, כדי שתתגרש על ידי קבלתו ממנו [כי כשם שנתינת הגט על ידי הבעל מגרשת, כך נתינתו על ידי שליח הבעל מועילה], צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַּר קודם שמוסרו לה, בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם הגט, ונעשה הדבר בכשרות לשם אשה זו. וטעם הדין מבואר בגמרא, משום שחששו שלאחר זמן יבא הבעל ויערער על כשרות הגט, וכיון שנכתב הגט בחוץ לארץ קשה להביא עדים שיעידו על כשרותו, ולכן אמרו שהשליח עצמו יעיד על כך, והאמינוהו חכמים כשני עדים לענין זה. [ובגמרא הובא טעם נוסף, השייך רק בגט הבא מחוץ לארץ, לפי שאנשי חוץ לארץ אינם בני תורה, ואינם יודעים שצריך לכתוב גט לשם אשה זו, וחששו חכמים שלא נכתב הגט לשמה והוא פסול, ולכן הצריכו את השליח להעיד כן בשעת הגירושין].

רַבָּן גַּמְלִיאֵל מוסיף ואוֹמֵר, אַף שליח הַמֵּבִיא גט מִן הָרֶקֶם וּמִן הַחֶגֶר, שהם עיירות הסמוכות לארץ ישראל, צריך השליח להעיד כן, אבל אם הביא גט מעיר המובלעת בתוך ארץ ישראל, אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוסיף יותר מכך ואוֹמֵר, אֲפִלּוּ אם הביא השליח גט מִכְּפַר לוּדִים לְלוּד, שכפר זה מוקף משלשת צדדיו בערי ארץ ישראל, והוא מובלע בתחומה, אלא שלוד היא בארץ ישראל וכפר לודים בחוץ לארץ, מכל מקום הצריכוהו חכמים לומר כן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא הַמֵּבִיא מִמְּדִינַת הַיָּם, שהיא רחוקה מארץ ישראל, ומוסיפים חכמים, וְאף הַמּוֹלִיךְ מארץ ישראל לחוץ לארץ גם הוא צריך לומר כן, כיון שאף בזה שייך החשש שיערער הבעל לאחר זמן, ולא יימצאו עדים היכולים להעיד על כשרות הגט [ואף לפי הדעה שאמירת בפני נכתב ובפני נחתם היא מחמת שאין בני חוץ לארץ בקיאים בהלכות, תיקנו כן גם בגט הנשלח מארץ ישראל, מחשש שיבואו לטעות ביניהם, ולכן הצריכו אף בזה].

וְהַמֵּבִיא גט מִמְּדִינָה אחת לִמְדִינָה אחרת, ושתיהן בִּמְדִינַת הַיָּם, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם, שהרי אף בזה שייכים שני הטעמים שהובאו לעיל, שאינם בקיאים בהלכה, ושאין עדים מצויים להעיד על כשרותו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ המביא גט באותה עיר שבארץ ישראל, מֵהֶגְמוֹנְיָא לְהֵגְמוֹנְיָא – מחלק העיר שבשליטת הגמון אחד, לחלק העיר שבשליטת הגמון אחר, והם מקפידים זה על זה, שלא יעברו תושבי הגמוניא זו למקום ההגמוניא האחרת, גם כן צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם, כיון שאין עדים מצויים לקיים את הגט, מאחר והם מקפידים זה על זה.

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)