מסכת גיטין, פרק א, שיעור 1

מסכת זו עוסקת ברובה בענין זה של דרך כתיבת הגט, חתימות העדים עליו, ונתינתו לאשה. שני הפרקים הראשונים ממסכת זו עוסקים בגט הנשלח לאשה ממקום רחוק, מה צריך השליח להעיד בשעה שמביא את הגט. ויש להקדים, שאף על פי שנאמר בתורה 'ונתן בידה', הרי שלוחו של אדם כמותו, ולכן יכול הבעל למנות שליח שיתן את הגט לאשה, וכן יכולה האשה למנות שליח שיקבל את הגט עבורה מיד הבעל או מיד שליח הבעל.

משנה

שליח של הבעל, הַמֵּבִיא את הגֵט לאשה מִמְּדִינַת הַיָּם – מחוץ לארץ לארץ ישראל, כדי שתתגרש על ידי קבלתו ממנו, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר קודם שמוסרו לה, בְּפָנַי נִכְתַּב הגט וּבְפָנַי נֶחְתָּם על ידי עדים, [ובגמרא יבוארו שני טעמים לדין זה, או מפני חשש שבני חוץ לארץ אינם בקיאים בכתיבת הגט לשמה, והשליח מעיד על כך שנכתב הגט כראוי. או כיון שאין עדים מצויים לקיים את חתימות העדים שעל הגט, ולכן יש צורך שהשליח יעיד על אמיתות החתימות]. אך אם מביא השליח את הגט מעיירות הסמוכות לארץ ישראל, או מעיירות המובלעות בתוך תחומי ארץ ישראל, לדעת תנא קמא אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. רַבָּן גַּמְלִיאֵל מוסיף ואוֹמֵר, אַף שליח הַמֵּבִיא גט מִן הָרֶקֶם וּמִן הַחֶגֶר, שהן עיירות הסמוכות לארץ ישראל, צריך השליח להעיד כן, אבל אם הביא גט מעיר המובלעת בתוך תחומי ארץ ישראל, אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוסיף יותר מכך ואוֹמֵר, אֲפִילּוּ אם הביא השליח גט מִכְּפַר לוּדִים, לְלוּד, שכפר זה מוקף משלשת צדדיו בתחומי ארץ ישראל, והוא 'מובלע' בתחומה, וגם בני העיר לוד מצויים שם תמיד [ולכן הוא מכונה 'כפר לודים'], אלא שלוד היא בארץ ישראל וכפר לודים בחוץ לארץ, מכל מקום הצריכוהו חכמים לומר כן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם, שהיא רחוקה מארץ ישראל, וכדעת תנא קמא, ומוסיפים חכמים ומפרשים את דעת תנא קמא, שלא רק המביא גט מחוץ לארץ צריך לומר כן, אלא, וְאף הַמּוֹלִיךְ מארץ ישראל לחוץ לארץ גם הוא צריך לומר כן. וְהַמֵּבִיא גט מִמְּדִינָה אחת לִמְדִינָה אחרת, ושתיהן בִּמְדִינַת הַיָּם, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ המביא גט באותה עיר שבארץ ישראל, מֵהֶגְמוֹנְיָא לְהֵגְמוֹנְיָא – מחלק העיר שבשליטת הגמון אחד, לחלק העיר שבשליטת הגמון אחר, והם מקפידים זה על זה, שלא יעברו תושבי הגמוניא זו למקום ההגמוניא האחרת, גם כן צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם, כיון שהם נחשבים לענין זה כשתי מדינות.

גמרא

שנינו במשנה, 'המביא גט ממדינת הים, צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם'. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מהו הטעם של דין זה. ומביאה בזה הגמרא שני טעמים, אָמַר רַבָּה, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, כלומר, בני חוץ לארץ אינם בני תורה, ואינם בקיאים בהלכה זו שכתיבת הגט צריכה להיות לשם איש ואשה אלו הבאים להתגרש, ועשויים לטעות ולהשתמש בגט שנכתב לשם איש ואשה אחרים ששמותיהם דומים, או בגט שנכתב רק כדי להתלמד בו ולא לשם גירושין, ומחמת כן הצריכו חכמים את המביא גט מחוץ לארץ להעיד שבפניו נכתב ונחתם הגט, ומתוך כך שואלים אותו הדיינים שבארץ ישראל אם נכתב הגט לשמה, והוא משיב שאכן נכתב הגט לשמה.

וְרָבָא אָמַר, טעם תקנה זו הוא לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, מאחר ונחתם הגט בחוץ לארץ, אם לאחר זמן יבוא הבעל ויערער ויאמר שלא כתב גט זה כלל וחתימות העדים שבו מזויפות, לא יימצאו בארץ ישראל עדים שיעידו שאלו הן חתימות אמיתיות, מאחר וחתמום עדי חוץ לארץ, ולכן יש צורך שיעיד העד שבפניו חתמו העדים על הגט, ודי בעדותו כדי להכשיר את הגט, ושוב לא יוכל הבעל לערער על כשרותו.

מבררת הגמרא מה יסבור כל אחד מהאמוראים ביחס לחשש האחר: אומרת הגמרא, לדעת רבא, טַעֲמָא – טעם הדין שצריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם הוא רק מחמת דְּאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, הָא [-אבל אם] יֵשׁ עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אֲבָל בכתיבת הגט לִשְׁמָהּ, סובר רבא שבְּקִיאִין בני חוץ לארץ, ואין חשש שנכתב הגט שלא לשמה. [ומבואר בגמרא שמכל מקום אין די בכך שיאמר 'בפני נחתם', אלא הצריכו חכמים שיאמר גם 'בפני נכתב', כדי שלא יטעו אנשים ויחשבו שכל קיום שטרות מועיל בעד אחד, כמו גט אשה, ובכך שנוסח עדותו של השליח שונה מכל קיום שטר, שהוא אומר גם 'בפני נכתב', יכירו האנשים ששונה קיום גט זה מקיום שאר שטרות, ולא יטעו ביניהם].

וְאילו רַבָּה, דְּאָמַר שהחשש הוא לְפִי שֶׁאֵין בני חוץ לארץ בְּקִיאִין בכתיבת הגט לִשְׁמָהּ, אִית לֵיהּ דְּרָבָא – סובר שיש גם את החשש של רבא, דְּאָמַר, בָּעֵינַן – יש צורך שיהיו [עֵדִים מְצוּיִין] לְקַיְּימוֹ.

כיון שבין לרבא ובין לרבה מועילה עדותו של השליח על חתימות העדים, מבארת הגמרא, וּבְדִין הוּא דְּלִיבָּעֵי תְּרֵי אַלִּיבָּא דְּתַרְוַיְיהוּ – מעיקר הדין, לדעת שניהם, רבה ורבא, יש צורך בשני עדים המעידים על אמיתות חתימות העדים שעל הגט, או על כשרות הגט שנכתב לשמה, ואין די בעדותו של השליח לבדה, אֶלָּא מִשּׁוּם עִיגּוּנָא – מחשש שתתעגן האשה ולא תוכל להתגרש כל זמן שבעלה בחוץ לארץ, אֲקִילוּ בָּהּ רַבָּנָן – הקילו חכמים בעניינה והאמינו לעדותו של השליח, והיינו כיון שמן התורה אין חוששים כלל שמא חתימות העדים מזויפות, אלא כל שטר הבא לפנינו עם חתימות עדים מוחזק אצלינו בכשרות, אלא שחכמים הצריכו לקיים כל שטר או גט הבאים לפנינו, ובאופן זה הקילו להאמין לשליח לבדו, מחשש עיגון. וכן מעיקר הדין אין חוששים שנכתב הגט שלא לשמה, מאחר ורוב סופרי הדיינים הכותבים את הגיטין בקיאים בהלכות אלו, ולכן הקילו להאמין לשליח שנכתב הגט לשמה.

מברר הרי"ף את ההלכה: וְסוּגְיָין כְּרָבָא – ומשמעות סוגיית הגמרא שהלכה כרבא, דְּהחשש הוא רק שלא יימצאו עדים לקיים את הגט, ולכן הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים דִּמְקַיְּימֵי לֵיהּ – באופן שיש עדים המקיימים את חתימות העדים שעל הגט, לֹא צָרִיךְ לְמֵימַר – אין השליח צריך לומר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, ואין חוששים שמא לא נכתב הגט לשמה. אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים דִּמְקַיְּימֵי לֵיהּ – אבל אם אין עדים המקיימים את החתימות, צָרִיךְ השליח לְמֵימַר [-לומר] בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם.