מסכת גיטין, פרק א, שיעור 8

שנינו במשנה, 'וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּגִיטֵּי נָשִׁים אם רצה לחזור יחזור, אֲבָל לֹא בְּשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, לְפִי שֶׁזָּכִין לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו'. מבאר הרי"ף את דברי המשנה, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה שאמרו חכמים, שזוכה השליח בגט עבור העבד, היינו רק לְענין חֲזָרָה, דְּלָא מָצֵי רַבֵּיהּ לְמִיהְדַּר בֵּיהּ – שאין האדון יכול לחזור בו משחרורו ולומר לשליח להחזיר לו את שטר השחרור, אֲבָל עַבְדָּא לָא נָפֵיק לְחֵירוּת עַד דְּמָטֵי גִּיטָּא לִידֵיהּ – אבל אין העבד יוצא לחירות עד שיגיע שטר השחרור לידו, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה להלן, הָאוֹמֵר תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, וְכן אם אמר תנו שְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי, וּמֵת, לֹא יִתְּנוּ את הגט ואת השטר לְאַחַר מִיתָה, כיון דְּאֵין גֵּט חל לְאַחַר מִיתָה, ואם היה העבד יוצא לחירות מיד כשקיבל השליח את שטר השחרור לידו, מדוע לא יתנו לו את השטר, והרי כבר הוא משוחרר ועומד, וְשַׁמְעָת מִינָּה – ומוכח ממשנה זו, דְּלַחֲזָרָה הוּא דְּזָכִין לוֹ לָעֶבֶד – שהזכיה שזוכה השליח עבור העבד היא רק לענין זה שאין האדון יכול לחזור בו, אֲבָל מִיפַּק לְחֵירוּת – אך לענין יציאתו לחירות, לֹּא נָפִיק עַד דְּמָטֵי גִּיטָּא לְיָדֵיהּ – אינו יוצא עד שיגיע השטר לידו ממש.

מוסיף הרי"ף ומבאר, וְאין להקשות, כיצד תיתכן זכיה לחצאין, שמועילה רק לגבי זה שאין האדון יכול לחזור בו, אך אינה מועילה להוציא את העבד לחירות, שהרי אַשְׁכְּחָן זְכִיָּה כְּהַאי גַּוְונָא – מצאנו זכיה הדומה לזה, כִּדְאַמְרִינָן לְקַמָּן – כפי שאמרה הגמרא להלן, לגבי לוה השולח את מעות הפרעון למלוה, שאם אמר הלוה לשליח 'הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ', אָמַר רַב, כל אותו זמן שהמעות ביד השליח, ועדיין לא מסרם למלוה, חַיָּב הלוה בְּאַחֲרָיוּתוֹ של אותו מנה, שאם אבד מהשליח, אפילו באונס, חייב הלוה לשלם למלוה ממון אחר, ואינו נפטר מהחוב עד שיגיע הממון ליד המלוה ממש, וּמכל מקום אִם בָּא הלוה לַחֲזוֹר בו משליחות זו, ולומר לשליח שיחזיר לו את המעות, אֵינוֹ חוֹזֵר, הרי שזכה המלוה במעות לענין זה שאין הלוה יכול לחזור בו, אך עדיין לא זכה בהם לגבי זה שיפטר הלוה מאחריותו. והוא הדין כאן, שאמנם זכה העבד זכיה מסוימת בשטר השחרור לענין זה שאין האדון יכול לחזור בו, אך עדיין לא יצא לחירות עד שיבוא השטר לידו.

[אמנם הרא"ש והר"ן ועוד ראשונים חולקים בנידון זה על הרי"ף, וסוברים שמיד כשקיבל השליח את השטר מיד האדון זכה בו העבד לגמרי, והרי הוא משוחרר. ומה שאמרה המשנה שאם מת האדון לא יתנו את שטר השחרור לעבד, היינו באופן שלא נתנו עדיין ליד השליח].

הרי"ף מביא נידון נוסף לגבי זכיה בגט עבור האשה: גָּרְסִינָן – למדנו במסכת יבמות, בְּפֶרֶק הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ (קיח:), בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן – שאל רבא את רב נחמן שאלה זו, הַמְזַכֶּה גֵּט לְאִשְׁתּוֹ בְּמָקוֹם יָבָם, מַהוּ, כלומר, אמנם התבאר במשנתנו שחוב הוא לאשה להתגרש מבעלה, ולכן לא ניתן לזכות עבורה גט אם לא מינתה שליח מיוחד לשם כך, אך יש להסתפק באופן שבעלה עומד למות, ולא הניח אחריו בנים, באופן שאם לא תקבל ממנו גט תצטרך להתייבם לאחיו של המת, האם כֵּיוָן דְּסָנְיָא לֵיהּ – מאחר ובדרך כלל אשה שונאת את יבמה ואינה רוצה להנשא לו, זְכוּת הוּא לָהּ להתגרש מבעלה כעת, כדי שלא תפול לפניו ליבום, וְזָכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו [-שלא מידיעתו], אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, כֵּיוָן דְּזִימְנִין דְּרָחֲמָא לֵיהּ לִיבָמָהּ – כיון שלפעמים אוהבת היא את יבמה, חוֹב הוּא לָהּ להתגרש מבעלה [שהרי לאחר הגירושין נאסרת היא על יבמה, אפילו לאחר מיתת בעלה], וְאֵין חָבִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.

אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, תְּנִיתוּהָ – הרי שנינו דין זה במשנה במסכת יבמות (קיח:), לגבי אשה שהיתה מוחזקת לנו שאינה זקוקה ליבום, כגון שהיה ידוע שיש לבעלה בן, ובאה ממדינת הים ואמרה שמת בנה ואחר כך מת בעלה, ולדבריה זקוקה היא ליבום, וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ, ולכן אין מתירים אותה להנשא לשוק, אך גם אין סומכים על דבריה לגמרי, להתירה לאחי בעלה, שהרי אם אינה זקוקה ליבומו היא אסורה עליו באיסור כרת, וְחוֹלֶצֶת, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, הרי שאין אומרים שתהיה מותרת לשוק, כיון שהיא בודאי אוהבתו ולכן היא משקרת ואומרת שהיא זקוקה ליבומו. וגם באופן הפוך, שהיתה מוחזקת כזקוקה ליבום, ובאה ואמרה שנולד לה בן ואחר כך מת בעלה ומת בנה, ואינה זקוקה ליבום, גם כן אינה נאמנת לגמרי, אלא חולצת ולא מתייבמת, ומוכח מדין זה שאין אומרים שהיא מותרת להתייבם כיון שהיא בודאי שונאת אותו, ונאמנת, אלא הדבר ספק, ולכן זקוקה היא לחליצה ואסורה ביבום. ואף כאן יש להסתפק בדבר, ולכן מספק חולצת ולא מתייבמת.

נידון נוסף לגבי זכיה בגט עבור האשה: אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא, אדם הַמְזַכֶּה גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, בְּמָקוֹם שיש קְטָטָה ביניהם, מַהוּ, האם זכתה בגט והתגרשה או לא, ומבאר רבינא את צדדי הספק, כֵּיוָן דְּאִית לָהּ קְטָטָה בַּהֲדֵיהּ – האם כיון שיש לה קטטה עמו, זְכוּת הוּא לָהּ להתגרש, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, נְיָחָא דְּגוּפָהּ עָדִיף לָהּ – טובת גופה עדיפה לה, שהיא חיה בינתיים עם בעלה, ואף שיש קטטה ביניהם.

פושטת הגמרא את הספק, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לספק זה, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, טַב לְמֵיתַב טַן דּוּ – טוב לשבת יחד, שני גופים, מִלְּמֵיתַב אַרְמְלוּ – מלשבת לבד כאלמנה, וכלל זה הוא גם במקום שיש קטטה ביניהם, ולכן אי אפשר לזכות גט עבור אשה, גם באופן שיש לה קטטה עם בעלה.