מסכת גיטין, פרק ב, שיעור 14

משנה

משנתנו מבארת שזמן הכתיבה והחתימה שבגט צריכים להיות באותו היום: נִכְתַּב הגט בַּיּוֹם, וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם, או שנכתב הגט בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה, או אפילו אם נכתב בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם, שאופן זה נחשב ככתיבה וחתימה בו ביום, שהרי היום הולך אחרי הלילה, הרי זה גט כָּשֵׁר. אבל אם נכתב הגט בַּיּוֹם, וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה שאחריו, פָּסוּל. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר גט זה, אף על פי שזמן כתיבתו קודם לזמן חתימתו, לפי שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל גִּיטִּין – שטרות ממון, שֶׁנִּכְתְּבוּ בַּיּוֹם וְנֶחְתְּמוּ בַּלַּיְלָה, פְּסוּלִין, כיון שבשטרות ממון יש חשש קנוניא בכתיבת שטר מוקדם, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים, שאף אם לא נחתמו באותו יום שנכתבו, אלא לאחר זמן, הרי הם כשרים.

גמרא

שנינו במשנה, 'ביום ונחתם בלילה, פסול'. אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, מִפְּנֵי מַה תִּקְנוּ חכמים כתיבת זְמַן בְּגִיטִּין, ומחמת כן אם לא נחתם הגט ביום כתיבתו הרי הגט פסול. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מִשּׁוּם בַת אֲחוֹתוֹ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, מִשּׁוּם פֵּירוֹת. ומבארת הגמרא את דבריהם, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִשּׁוּם בַּת אֲחוֹתו, סָבַר – הוא סובר שחששו חכמים שמא ישא אדם את בת אחותו, דִּילְמָא מְזַנָּה – ושמא תזנה בעודה אשתו, אך כיון שהיא בת אחותו לא ירצה שתתחייב מיתה בבית דין, וּמְחַפֵּי עֲלַהּ – ויחפה עליה על ידי שיכתוב לה גט שאין בו זמן, ותטען האשה בבית דין שבזמן שזינתה היתה גרושה, ויפטרוה ממיתה. אֲבָל מִשּׁוּם פֵּירוֹת, לֹא – סובר רבי יוחנן שאין סיבה לתקן זאת, קָסָבַר שיֵשׁ לַבַּעַל פֵּירוֹת עַד שְׁעַת נְתִינָה [וכפי שיבואר להלן]. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, הטעם שתיקנו חכמים זמן בגיטין הוא מִשּׁוּם פֵּירוֹת, כלומר, שמא תפסיד האשה את פירות נכסיה שלא כדין, ומבארת הגמרא, קָסָבַר רבי שמעון בן לקיש, אֵין לְבַעַל פֵּירוֹת מִשְּׁעַת כְּתִיבָה – משעה שכתב הבעל גט לאשתו, אין לו זכות לאכול את פירות נכסיה, וחששו חכמים שמא יכתוב האדם גט לאשתו, וקודם שיתננו לה ימשיך לאכול את פירות נכסיה, שלא כדין [אמנם רבי יוחנן סובר שרשאי הבעל לאכול את פירות נכסי אשתו עד שיגרשנה ממש, וגם אם יכתוב את הגט בזמן מוקדם ויחתים את העדים לאחר כמה ימים, רשאי הוא לאכול את הפירות בזמן שבינתיים], אֲבָל מִשּׁוּם בַּת אֲחוֹתוֹ, שזהו החשש של רבי יוחנן, לָא – סובר רבי שמעון בן לקיש שאין חשש, כיון דקָסָבַר, זְנוּת לָא שְׁכִיחָא – זנות של אשת איש באופן כזה, שיש עדים והתראה, ויתכן שתתחייב מיתה (רשב"א), זהו דבר שאינו מצוי, ולא חששו לכך חכמים.

מברר הרי"ף את ההלכה בנידון של אכילת פירות נכסי האשה על ידי הבעל, האם בין כתיבת הגט לבין נתינתו זכאי הוא בפירותיה: אִיכָּא מַאן דְּאָמַר הִלְכְתָא – יש מי שפוסק הלכה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, שיש לבעל פירות עד זמן נתינת הגט בפועל, וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר הִלְכְתָא – ויש מי שפוסק הלכה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, שֶׁאָמַר שאין הבעל זכאי בפירות נכסי האשה מִשְּׁעַת הכְּתִיבָה של הגט, אף על פי שעדיין לא נתן את הגט, וטעמו של הפוסק כן הוא כִּדְקַיְימָא לָן – כפי שמקובל בידינו לְעִנְיַן שְׁלֹשָׁה חֲדָשִׁים שצריכה האשה להמתין לאחר הגירושין עד שתנשא לאדם אחר [שאם לא כן יש חשש שתלד לאחר תשעה חודשים מהגירושין, ולא יהא ידוע אם הוא בנו של הראשון ונולד לאחר תשעה חודשים, או שהוא בנו של השני ונולד לאחר שבעה חודשים], ומונים שלשה חודשים אלו מזמן כתיבת הגט, ולא מזמן נתינתו, וכך גם לגבי אכילת הפירות על ידי הבעל, סוברים אותם פוסקים, שמשעת כתיבת הגט אין לבעל זכות בפירות נכסי אשתו.

דוחה הרי"ף את טעמם של הפוסקים כן: וְהָא לָאו מִילְּתָא הִיא – ואין סברא זו נכונה, לדמות בין הדברים, דְּהָתָם –  שהרי שם, לְעִנְיַן הנידון מֵאֵימָתַי מוֹנִין שלשה חודשים לְגֵט, בְּיִחוּד תַּלְיָא מִילְּתָא – הדבר תלוי בזמן שהפסיקה האשה להתייחד עם בעלה הראשון, וְכֵיוָן דְּאֵינוֹ מִתְיַחֵד עִמָּהּ מִשְּׁעַת כְּתִיבָה של הגט, מוֹנִין את שלשת החודשים מִשְּׁעַת כְּתִיבָה. אֲבָל הָכָא – כאן, לְעִנְיַן פֵּירֵי של הבעל, בְּפִרְקוֹנַהּ תַּלְיָא מִילְּתָא – זכות אכילת הפירות של הבעל תלויה בחיובו לפדותה אם נשבית, כִּדְאָמְרִינַן – כמו שאמרו בכתובות (מז:) שתִּקְּנוּ חכמים פִּרְקוֹנַהּ – זכות האשה שבעלה יפדה אותה אם נשבית תַּחַת פֵּירוֹת – עבור זכותו של הבעל לאכול את פירות נכסיה, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו להלכה,  דְּלָא פָּקַע פִּרְקוֹנַהּ מִינֵּיהּ – שלא פקע חיובו של הבעל לפדות את אשתו עַד דְּמָטֵי גִּיטָּא לְיָדָהּ – עד שיגיע הגט לידה, הִלְכָּךְ כָּל כַּמָּה דְּמִחַיֵּיב בְּפִרְקוֹנַהּ – ולכן כל זמן שחייב הבעל בפדיונה אִית לֵיהּ פֵּירֵי – יש לו זכות לאכול את פירותיה, וְשָׁמְעַת מִינַּהּ – ויש ללמוד מכך שאמרו שחיוב פדיית האשה מוטל על הבעל עד זמן נתינת הגט, דְּהִלְכְתָא – שההלכה היא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר, יֵשׁ לַבַּעַל זכות אכילת פֵּירוֹת עַד שְׁעַת נְתִינָה.

מביא הרי"ף מעשה בענין זה של חששו של רבי יוחנן, שמא יחפה על בת אחותו: שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ד ה"ג), מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה נָשׁוּי בַּת אֲחוֹתו, וְזִינְּתָה עַד [-בזמן] שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ, עָמַד וְגֵרְשָׁהּ וְהִקְדִּים זְמַן הַגֵּט, כיון שאָמַר בליבו, מוּטָב שֶׁתִּדּוֹן בְּתורת פְנוּיָה שזינתה, וְלֹא בְּתורת אֵשֶׁת אִישׁ.