מסכת גיטין, פרק ב, שיעור 21

משנה

משנתנו ממשיכה לעסוק בבירור דין השלוחים להבאת הגט, מי הם הכשרים לכך: כפי שהתבאר לעיל, גם אשה כשרה להבאת גט אשה מחוץ לארץ לארץ ישראל, מוסיפה משנתנו ואומרת, אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר שמֵת בַּעֲלָהּ, כיון שבדרך כלל הן שונאות אותה, ויש חשש שיעידו שקר כדי להכשילה ולאוסרה על בעלה, מכל מקום נֶאֱמָנוֹת הן לְהָבִיא את גִּיטָּהּ ממדינת הים לארץ ישראל, ולומר בפני נכתב ובפני נחתם. ומבארת המשנה מי הן אותן נשים, חֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ, וִיבִמְתָּהּ [-אשת אחי בעלה, שחוששת שמא ימות אחד מבעליהן בלא בנים, ותתייבם אשת המת לאח החי, ותהיינה צרות זו לזו], וּבַת בַּעֲלָהּ, שכל הנשים הללו דרכן לשנוא אותה, ומחמת כן אינן נאמנות להעיד שמת בעלה, מחשש שמעידות שקר מתוך כוונה לקלקלה, שתינשא על סמך עדותן, וכשיתברר שבעלה הראשון חי תצטרך לצאת משניהם. מבררת המשנה, מַה החילוק בֵּין גֵּט, שבו אנו מאמינים לה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, לְבין מִיתָה, שאינה נאמנת להעיד על מיתת בעלה, שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ, כלומר, שכשמעידה ואומרת בפני נכתב ובפני נחתם יש בידה גט המסייע לדבריה, מה שאין כן כשמעידה על מיתת הבעל אין כל סיוע לדבריה.

דין נוסף, הָאִשָּׁה עַצְמָהּ, מְבִיאָה את גִּיטָּהּ ממדינת הים, וּבִלְבַד שֶׁצְּרִיכָה לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, ובגמרא יבואר דין זה.

גמרא

שנינו במשנה, 'אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה, נאמנות להביא גיטה'. מקשה הגמרא, וְהָתַּנְיָא – והרי כך שנינו בברייתא, כְּשֵׁם שֶׁאֵין נשים אלו נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר מֵת בַּעֲלָהּ, כָּךְ אֵין נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא את גִּיטָּהּ. וּפָרִיק – ותירץ אַבַּיֵּי, בָּרַיְיתָא דְּקָתָּנֵי – מה ששנינו בברייתא שאֵין נֶאֱמָנוֹת, היינו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שלא הצריכו את השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם, דְּמחמת כן אִי אָתֵי בַּעַל וּמְעַרְעֵר – אם יבוא הבעל ויערער על כשרות הגט, ויטען שהוא מזויף ולא גירשה כלל, מַשְׁגְּחִינַן בֵּיהּ – אנו משגיחים בו ומקבלים את טענתו, דְּאִיכָּא לְמֵימַר – ומחמת כן אנו חוששים דִּילְמָא לְקִלְקוּלָהּ לְצָרָה קָא מִיכַּוְונָא – שמא כוונתה לקלקל לצרתה בעדות זו, ולגרום לכך שיתירו אותה בית דין עתה להנשא על סמך עדותה, ולאחר זמן יבוא בעלה ויערער, ותצטרך לצאת משניהם, הִילְכָּךְ לָא מְהֵימָנָא – ולכן אינה נאמנת בדבריה. וּמַתְנִיתִין – ואילו משנתנו, דְּקָתָּנִי – ששנינו בה שאותן נשים נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא את גִּיטָּהּ, היינו בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שתקנו חכמים שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם, דְּמחמת כן אִי אָתֵי בַּעַל וּמְעַרְעֵר – אם יבוא הבעל ויערער על כשרות הגט לָא מַשְׁגְּחִינַן בֵּיהּ – אין משגיחים בו ואין מקבלים את טענתו, ומחמת כן אם נתירה עתה להנשא אין כל חשש שתתקלקל בערעור הבעל לאחר זמן, ולכן אף אשה השונאת אותה וחשודה לקלקלה, נאמנת בעדות זו. וְתַנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבַּיֵי – ושנינו בברייתא כדברי אביי, שאותן נשים נאמנות להביא את גיטה מחוץ לארץ, ואינן נאמנות להביא את גיטה בארץ ישראל, וְכֵן הִילְכְתָא – וכך היא ההלכה.

שנינו במשנה, 'הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה גִּיטָּהּ, ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם'. תמהה הגמרא על דין זה, אִשָּׁה עצמה, שמחזיקה בידה גט מבעלה, מִכִּי מָטֵי גִּיטָּהּ לְיָדָהּ אִיגָּרְשָׁה לָהּ – הרי משעה שנתן לה בעלה את הגט, התגרשה, ואינה צריכה כלל להביא את הגט לפנינו, אלא נאמנת לומר שבעלה גירשה, ומדוע הצריכוה חכמים לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

מתרצת הגמרא, משנתנו עוסקת באופן דְּאָמַר לָהּ הבעל לאשתו, שלא תתגרש מיד עם קבלת הגט, אלא הֲוִי אַתְּ שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה עַד דְּמָטֵית לְבֵי דִּינָא דִּפְלוֹנִי – תהיי את שליחה להולכת הגט עד שתגיעי לבית דין מסוים, שבארץ ישראל, וְכִי מָטֵית הָתָם – וכאשר תגיעי לשם, אֵימָא קָמֵי בֵּי דִּינָא – תאמרי בפני בית הדין בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, כדין כל שליח הולכה המביא גט ממדינת הים, ותהיי שלוחה לומר לדיינים שימנו שליח הולכה נוסף, וְנִישַׁוּוּ שָׁלִיחַ – ובית דין שבארץ ישראל ימנו אדם אחר כשליח לתת לך את הגט, וְנֵיתְבוּהּ נִיהָלִיךְ – ויתן לך אותו שליח את הגט, ורק אז יחולו הגירושין, וכיון שבשעה שהביאה את הגט לארץ ישראל לא חלו עדיין הגירושין, דינה ככל שליח להולכה, ולכן צריכה היא לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק הַמֵּבִיא תִּנְיָין