מסכת גיטין, פרק ג, שיעור 29

כפי שהתבאר במשנה צריך השליח האחרון לומר 'שליח בית דין אני', ודייקה מכך הגמרא שמינוי כל אחד מהשליחים נעשה בפני בית דין. אָמַר רָבָא, דין זה הוא רק בשליח המביא גט ממדינת הים, וְאילו שָׁלִיחַ המביא גט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עוֹשֶׂה כַּמָּה שְׁלוּחִים, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, שיכול למנות כל אחד מהשליחים שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, לְפִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם.

אָמַר רַב אַשִׁי, באופן ששליח הגט הראשון מינה שליח שני, והשני מינה שלישי, וכן הלאה, וְאִם מֵת השליח הרִאשׁוֹן, בָּטְלוּ כּוּלָּן, כיון שהתבטלה השליחות במיתת המשלח. אָמַר מַר בַּר רַב אַשִׁי, הָא דְאַבָּא – הלכה זו שאמר אבי, רב אשי, דְּקַטְנוּתָא הִיא – זו מההלכות שאמר בקטנותו, וחזר בו, אלא גם אם מת השליח הראשון, יכול השליח האחרון לתת את הגט לאשה. והטעם לכך, שהרי אִלּוּ מִית בַּעַל – אם היה הבעל עצמו מת, מִידִי מְשָׁשָׁא אִית בְּהוּ בְּכוּלְּהוּ – וכי היתה ממשות בכל אותם שליחים, והרי ודאי אין שליחותם כלום לאחר מיתת הבעל, ואם כן זו ראיה שכּוּלְּהוּ – כל השליחים, מִכֹּחַ בַּעַל קָא אָתוּ – באים מכח הבעל ונחשבים שלוחים של הבעל, ואין השליח האחרון נחשב כשליח של הראשון, אלא של הבעל בלבד, ולכן אִי אִיתֵיהּ לְבַעַל – אם הבעל עדיין חי, אִיתְנְהוּ לְכוּלְּהוּ – קיימים כל השליחים, ויכול השליח האחרון לתת את הגט לאשה. אבל אם לֵיתֵיהּ לְבַעַל – אם מת הבעל, לֵיתַנְהוּ לְכוּלְּהוּ – התבטלה שליחות כולם, אֲבָל שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן, לָא אִכְפַּת לָן בֵּין מִית בֵּין לָא מִית – לא אכפת לנו אם הוא מת או חי, כיון שאין השליחות מתייחסת אליו כלל. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּמַר בַּר רַב אַשִׁי, שגם אם מת השליח הראשון, יכול השליח האחרון לתת את הגט לאשה, ומתגרשת בו.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה של 'שליח עושה שליח' לענין הגט: הַהוּא גַּבְרָא דִּשְׁדַר לַהּ גִּיטָּא לִדְבִיתְהוּ – מעשה באדם ששלח גט לאשתו על ידי שליח, אָמַר לֵיהּ השָׁלִיחַ לבעל, לָא יְדַעְנָא לָהּ – איני יודע מי היא האשה. אָמַר לֵיהּ הבעל, זִיל יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ – לך ותתן את הגט לְאַבָּא בַּר מִנְיוּמֵי, דְּהוּא יָדַע לָהּ – שהוא יודע מי היא, וְלֵיתְבֵיהּ נִיהֲלַהּ – והוא יתן לה את הגט. אָתָא – בא השליח לאותו מקום שהאשה גרה בו, לָא אַשְׁכָּחֵיהּ – ולא מצאו לְאַבָּא בַּר מִנְיוּמִי. יָתִיב – ישבו שם רַבִּי אַבָּהוּ, וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי, וְרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, וְיָתִיב רַב סַפְרָא גַבַּיְיהוּ – והיה רב ספרא יושב לפניהם, אָמְרֵי לֵיהּ – אמרו אותם שלשה אמוראים לשליח הגט, הרי שלשתינו נחשבים כבית דין, ואם כן מְסוֹר מִילָךְ קַמָּן דִּידַן – מסור את הגט ואת דברי שליחותך לפנינו, שתאמר 'בפני נכתב ובפני נחתם', דְּכִי אָתֵי – כדי שכאשר יבוא אַבָּא בַּר מִנְיוּמֵי, נֵיתְבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ – ניתן לו את הגט, ונמנה אותו כשליח בית דין לנתינת הגט, וְאָזִיל וּמַמְטֵי לֵיהּ נִיהֲלָה – והוא ילך וימסור את הגט לאותה אשה. אָמַר לְהוּ רַב סַפְרָא, לאותם שלשה אמוראים, כיצד יכול שליח זה למסור לפניכם את דברי שליחותו, ולתת לכם אפשרות למנות שליח הולכה לגרש את האשה, וְהָא שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא נִתָּן לְגֵירוּשִׁין הוּא, כלומר, הרי שליח זה עצמו אינו יכול כלל לתת את הגט לאותה אשה ולגרשה, שהרי לא מינהו הבעל כלל כשליח לגירושין, אלא מינהו רק כשליח לתת את הגט לאבא בר מניומי, ואם כן אינו יכול לשנות את השליחות ולתת את הגט לבית דין, ואין בית דין יכולים למנות את אבא בר מניומי כשליח לנתינת הגט. אִיכְּסוּף – התביישו אותם שלשה אמוראים מחמת דברי רב ספרא, שחשבו שדבריו נכונים. אָמַר רָבָא, קַפְּחִינְהוּ רַב סַפְרָא – 'קטע את רגליהם' רב ספרא, שלא מצאו רגלים לדבריהם, לִתְלָתָא סָבֵי סְמִיכֵי – לשלשה זקנים סמוכים, בְּטָעוּתָא – בטעות, כיון שבאמת צדקו בדבריהם, ולא היו דברי רב ספרא נכונים. וטעמו של רבא היה כיון שבאמת הבעל התכוון שיהא השליח הראשון שליח לגירושין, ורק מחמת שלא ידע מי היא האשה אמר לו שיתן את הגט לאבא בר מניומי, אך אם היה יודע מי היא, היה יכול לגרשה בעצמו, וכפי שרצה הבעל מתחילה, ונמצא שגם לבסוף לא התבטלה שליחות זו, וכשם שיכול לגרשה בעצמו, כך יכול הוא למסור דבריו לבית דין, שימנו שליח לגירושין.

אָמַר רַב אַשִׁי, אין דברי רבא נכונים, וצדק רב ספרא במה שאמר להם, וכי מַאי טָעוּתָא – מדוע זו טעות, בתמיהה, והרי הָכֵי קָאֲמַר לֵיהּ – כך אמר לו הבעל לשליח, לאחר שנודע לו שאינו יודע מי היא אשתו, דוקא אַבָּא בַּר מִנְיוּמֵי יהא השליח לגירושין, וְלֹא אַתְּ – ואתה לא תהיה שליח לכך, וכיון שאינו יכול לגרשה בעצמו, אינו יכול גם למנות שליח אחר לכך, אלא שליחותו היא רק לתת את הגט לאבא בר מניומי, והוא יגרשנה. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְכֵן הִילְכְתָא – וכך היא ההלכה, כדברי רב אשי, דְשָׁלִיחַ שֶׁלֹּא נִתָּן לְגֵירוּשִׁין הוּא – שהוא נחשב כשליח שאינו יכול לגרש בעצמו, וְלָא מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ – וממילא אינו יכול למנות שליח אחר לגירושין, אלא עליו למסור את הגט לאותו אדם שנשלח עבורו, והלה יגרשנה.