מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 35

גַּרְסִינָן בְּמסכת עֶרְכִין, בְּפֶרֶק הָאוֹמֵר מִשְׁקָלִי עָלַי (כא:), אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הַאי מַאן דְּמָסַר מוֹדָעָא אַגִּיטָּא – בעל שמסר 'מודעא' לפני כתיבת הגט, כלומר, שהודיע לשני עדים שהגירושין שהוא עומד לגרש את אשתו אינם מרצונו, אלא מכריחים אותו לכך, ורצונו שהגט לא יחול כלל, מוֹדָעֵיהּ מוֹדָעָא – מועילה המודעא שמסר, והגט בטל.

תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והרי דין זה פשוט הוא, שכיון שגילה דעתו שאין רצונו בגירושין אלו, אינם חלים, שהרי אין האיש מגרש אלא לרצונו. ומתרצת, לָא צְרִיכָה – לא הוצרך רב ששת להשמיענו דין זה, אלא באופן דְּעַשְּׂיוּהּ – שלאחר מסירת המודעא כפו אותו לכתוב גט, וְאִירַצֵּי – והתרצה לכך, מַהוּ דְּתֵימָא בַּטּוֹלֵי בַּטְּלֵיהּ לְמוֹדָעֵיהּ – סבור היית לומר שהתרצותו זו נחשבת כביטול המודעא, והגט קיים, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיענו רב ששת שאין הדבר כן, אלא המודעא קיימת, והגט בטל.

מבררת הגמרא, וְאֵימָא הָכֵי נַמִּי – שמא נאמר שאכן הדין כן, שאף אם מסר מודעא, מכל מקום אם לאחר מכן כפוהו והתרצה לכתוב גט, הרי זה כאילו ביטל את המודעא שכתב, והגט קיים. ומבארת, אִם כֵּן, שעל ידי הכפיה אנו מחשיבים אותו ככותב את הגט מרצונו, וכאילו ביטל את המודעא שמסר לפני כתיבת הגט, נִיתְנֵי – היה למשנה לומר 'וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִיטֵּי נָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן', שהרי נתינתו נחשבת כביטול המודעא, מַאי – ואם כן מדוע אמרה המשנה שכופים אותו 'עַד שֶּׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי', הרי זו ראיה שיש לכפותו עַד דִּמְבַטֵּל לֵיהּ לְמוֹדָעָא קַמָּא – עד שיבטל את שטר המודעא הראשון שכתב, אך אם לא ביטלו בפירוש, אף על פי שכתב את הגט כפי שציווהו וכפו אותו, מכל מקום המודעא קיימת והגט בטל.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה של ביטול הגט על ידי הבעל: אדם ששמו גִּידוּל בַּר רְעִילָאִי, שָׁדַר לָהּ גִּיטָּא לִדְבִיתְהוּ – שלח גט לאשתו על ידי שליח, אָזַל שָׁלִיחַ אַשְׁכְּחַהּ דַּהֲוַת יַתְבָא בְּטוּלָא – הלך השליח ומצא את אשתו של גידול בר רעילאי יושבת בצל, אָמַר לָהּ הָא גִּיטֵּיךְ – זהו הגט ששלח לך בעלך, והראהו לה, אך לא מסרו בידה, ונמצא שעדיין לא התגרשה. אָמְרָה לֵיהּ האשה, זִיל הַשְׁתָּא בְּרִי מִיהָא [וְתָא לְמָחָר] – לך כעת, ותבוא מחר לתת לי את הגט. אֲתָא גַּבֵּיהּ – חזר השליח למשלחו, גידול בר רעילאי, אָמַר לֵיהּ – וסיפר לו שדחתה אותו האשה למחר, ועדיין לא גירשה. פָּתַח וְאָמַר, ברוך הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, כיון שהתחרט מכוונתו הראשונה, ולא רצה לגרשה. ונחלקו אמוראים במקרה זה, אַבַּיֵּי אָמַר, אמנם אמר גידול בר רעילאי בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וּמכל מקום לָא בָּטִּיל גִּיטָּא – לא התבטל הגט, כיון שלא אמר בפירוש שהוא מבטלו, ואף שגילה דעתו שאינו רוצה עוד לגרשה, מכל מקום כל זמן שלא אמר כן בפירוש, הגט קיים, ואם יתן השליח את הגט לאשה, יחולו הגירושין. וְרָבָא אָמַר, בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וּבָטֵל גִּיטָּא – והרי הגט בטל, מאחר וגילה דעתו שאינו רוצה עוד בגירושין אלו. מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפַּלְגֵי – במה נחלקו אביי ורבא, ומבארת, בְּגִלּוּיֵי דַּעְתָּא בְּגִיטָּא – באופן שגילה הבעל דעתו שאין רצונו בגט זה, אך לא ביטלו בפירוש, אַבַּיֵּי סָבַר, גִּלּוּיֵי דַּעְתָּא בְּגִיטָּא לָאו מִילְּתָא הִיא – אין גילוי דעתו של הבעל בגט נחשב כביטול, והגט קיים. וְרָבָא סָבַר, גִּלּוּיֵי דַּעְתָּא בְּגִיטָּא מִילְּתָא הִיא – גילוי דעתו של הבעל שרצונו בביטול הגט מועיל לבטלו. פוסקת הגמרא את ההלכה, וְהִלְכְתָא כְּאַבַּיֵּי, שאין גילוי דעתו של הבעל מועיל לבטל את הגט, עד שיבטלנו בפירוש.