מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 46

גַּרְסִינָן בְּמסכת קִדּוּשִׁין, בְּסוֹף [פֶּרֶק] הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ (סט.), הָאוֹמֵר לְשִׁפְחָה כנענית שלו, כשהיא מעוברת, הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין, וּוְלָדֵךְ [-העובר העתיד להיוולד] ישאר עֶבֶד, וְלָדָהּ כָּמוֹהָ בֶּן חוֹרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, דְּבָרָיו קַיָּימִין, ויכול הוא להוציא את האשה לחירות, ולהשאיר את העובר עבד, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר לגבי עבד עברי הנושא שפחה כנענית (שמות כא ד) 'הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ' וְגוֹ'. תמהה הגמרא, קְרָא מַאי תַּלְמוּדֵיהּ לְרַבָּנָן – כיצד ניתן ללמוד מהפסוק הזה את הדין שאמרו חכמים, שהעובר נשאר עבד. מבארת הגמרא, אָמַר רָבָא, קְרָא – הפסוק שהובא בסוף הברייתא, אינו סיוע לדברי חכמים, אלא אדרבה, מסייע הוא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּקָתָּנֵי – האומר שאם שחרר האדון את השפחה עצמה, וְלָדָהּ כָּמוֹהָ בן חורין, ולמד זאת ממה שֶׁנֶּאֱמַר 'הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאֲדוֹנֶיהָ', ומפסוק זה יש ללמוד שרק בִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה שייכת לַאֲדוֹנֶיהָ, גם וְלָדָהּ שייך לַאֲדוֹנֶיהָ, אבל אם אֵין הָאִשָּׁה לַאֲדוֹנֶיהָ, והיינו כשהוציאה לחירות, אֵין וְלָדָהּ שייך לַאֲדוֹנֶיהָ, אלא אף הוא בן חורין כמותה.

פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כַּחֲכָמִים, שיכול האדון לשחרר את השפחה הכנענית, ולהשאיר את העובר עבד.

שנינו במשנה, 'עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתִּיקֵי לאחרים, ושחררו, שורת הדין אין העבד חייב כלום, אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר חוב על דמיו' וְכוּ'. מבררת הגמרא, מִי שִׁחְרְרוֹ – מי הוא ששחרר את אותו עבד. אָמַר רַב, כוונת המשנה לאופן ששחררו רַבּוֹ הרִאשׁוֹן, שעשאו אפותיקי, שׁוּרַת הַדִּין – מצד עיקר הדין, אֵין הָעֶבֶד חַיָּב כְּלוּם לְרַבּוֹ שֵׁנִי – למלוה, שהיה העבד משועבד לו, והטעם שאינו חייב לו כלום הוא כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא, הֶקְדֵּשׁ, חָמֵץ, וְשִׁחְרוּר, כל אחד משלשה דברים אלו, מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁעְבּוּד, כלומר, אם עשה אדם את שורו אפותיקי, והקדישו לקרבן, פקע שעבודו של המלוה. וכן אם עשה אדם את חמצו אפותיקי אצל מלוה גוי, והגיע זמן הפסח, מפקיע איסור חמץ את שעבוד הגוי, ונחשב הוא כברשות היהודי, והרי זה חמץ שעבר עליו הפסח ברשות ישראל, האסור בהנאה. וכן אם עשה את עבדו הכנעני אפותיקי, ושחררו, יצא לחירות ואין עליו שעבוד כלל. אֶלָּא מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ שֵׁנִי, שהוא המלוה, שהיה העבד משועב אליו, וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, ודין זה נחשב כ'תיקון העולם', כיון שלולא זאת היה מקום לחשוש שֶׁמָּא יִמְצָאֶנּוּ בַּשּׁוּק – יראה האדון השני את העבד בשוק, וְיֹאמַר לוֹ 'עַבְדִּי אַתָּה', ויוציא לעז על בניו של אותו עבד, שהם עבדים, ולכן תקנו חכמים לכפות על השני לכתוב גט שחרור לעבד, וּתמורת זאת כוֹתֵב העבד שְׁטָר חוב לרבו השני עַל דָּמָיו.

מבאר רב לשיטתו את דברי החולק על דין זה, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר העבד אֵינוֹ כּוֹתֵב שטר חוב על דמיו, אֶלָּא הַמְשַׁחְרֵר, שהוא האדון הראשון, כותב לאדון השני שטר חוב על דמי העבד, כיון שבכך ששחררו גרם לו הפסד, שלא יהיה לו מהיכן לגבות את חובו. ומבארת הגמרא, וְקָא מִיפַּלְגֵי – ומחלוקתם של חכמים ורבן שמעון בן גמליאל במשנתנו היא בְּדינו של מַזִּיק שִׁעְבּוּדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, כלומר, אדם שאינו מזיק ממון של חבירו, אלא מזיק ממון שממנו יכל הבעל חוב לגבות את חובו, ועתה שהזיק זאת אינו יכול לגבות, וכגון במשנתנו, שבכך ששחרר את העד והוציאו לחירות גרם לכך שהמלוה שלו לא יוכל לגבות את חובו, ובאופן זה, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר, שהמזיק שעבודו של חבירו חַיָּב, ולכן גם כאן חייב רבו הראשון לשלם לרבו השני, מאחר והזיק את שעבודו. וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים, החולקים עליו, סוברים, שהמזיק שעבוד חבירו פָּטוּר, ולכן אין לחייבו ממון, והעבד הוא שכותב שטר חוב על אותו ממון, כתמורה לכך שרבו השני כותב לו גט שחרור.

פוסק הרי"ף את ההלכה, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שהמזיק שעבוד חבירו חייב, ואף כאן חייב רבו הראשון לשלם לרבו השני כסף, והטעם שפוסקים כמותו, כיון דְּדִינָא דְּגַרְמִי הוּא – שהרי דין זה הוא מדיני 'גרמי', והיינו היזק שאינו נעשה בידים ממש, אך הוא היזק ודאי, וכיון שאנו פוסקים להלכה שהמזיק בגרמי חייב, אף כאן יש לפסוק הלכה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, המחייב את רבו הראשון, כדין גרמי.