מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 47

אגב דיני 'אפותיקי' שהובאו במשנה, מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם הָעוֹשֶׂה את שָׂדֵהוּ אַפּוֹתִּיקֵי לַאֲחֵרִים, כלומר, שייחד קרקע מסוימת לבעל חובו, שיגבה ממנה את חובו, אין משמעות הדבר שלא יוכל לגבות את חובו משאר נכסי הלוה, אלא שאם ירצה המלוה לגבות דוקא קרקע זו, לא יוכל הלוה לדחותו לקרקע אחרת, וְלכן, אם שְׁטָפָהּ נָהָר, והושחתה הקרקע לגמרי, גּוֹבֶה המלוה את חובו מִשְּׁאָר נְכָסִים של הלוה. וְאִם אָמַר לוֹ הלוה למלוה בעת ההלואה, לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן לחוב זה אֶלָּא מִקרקע זּוֹ בלבד, והתקלקלה הקרקע, אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים, כיון שכך הסכימו ביניהם, שתהא גביית החוב מקרקע זו בלבד.

תַּנְיָא אִידָךְ – ובברייתא אחרת שנינו, הָעוֹשֶׂה את שָׂדֵהוּ אַפּוֹתִּיקֵי לְבַעַל חוֹב, וְלִכְתוּבַת אִשָּׁה, ומכר את אותה שדה לאדם אחר, גּוֹבִין הם את חובם מִשְּׁאָר נְכָסִים, ואינם יכולים להוציא את השדה מיד הקונה, כיון הוא טוען להם שהניח קרקעות אחרות ביד החייב, שיוכלו לגבות מהם את החוב או את הכתובה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יש חילוק בדבר, בַּעַל חוֹב, אכן גּוֹבֶה את חובו גם מִשְּׁאָר נְכָסִים, שהרי לא נגרם לו כל הפסד בכך, אבל כְּתוּבַת אִשָּׁה אֵינָהּ גּוֹבָה מִשְּׁאָר נְכָסִים, אלא מוציאה את הקרקע הזו מיד הקונה אותה, כיון שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְחַזֵּר עַל בָּתֵּי דִּינִין, ולכן מכירה זו של הקרקע המשועבדת לכתובתה אינה חלה כלל, ואין לקונה כל זכות בה.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי במסכת יבמות בְּפֶרֶק אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל (פ"ז ה"א), אדם הָעוֹשֶׂה את שָׂדֵהוּ אַפּוֹתִּיקֵי לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, אוֹ לְבַעַל חוֹב בְּחוֹבוֹ, וּמְכָרָהּ, הרי היא מְכוּרָה, וְהַלּוֹקֵחַ יָחוּשׁ לְעַצְמוֹ שמא לא יהיו להם קרקעות אחרות לגבות מהם, ויגבו ממנו את הקרקע הזו המשועבדת להם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אם היתה הקרקע משועבדת לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, אֵינָהּ מְכוּרָה כלל, ואפילו לא לאותו זמן שקודם התאלמנותה או גירושיה, שעדיין לא הגיע זמן גביית כתובתה, והטעם לכך שאינה מכורה אפילו לזמן זה, כיון שֶׁלֹּא עָלָה עַל דַעַת האשה שֶׁתְּהֵא מְחַזֶּרֶת עַל בָּתֵּי דִּינִין כדי להוציא את הקרקע מיד הקונה, הֲוֵי – הרי מבואר מדברי הברייתא, כְּשֶׁמְּכָרָן לְשָׁעָה אֲנָן קַיָּימִין – שמדובר בברייתא כשמכר את הקרקע לזמן, עד שיחול חיוב הכתובה, כשתתאלמן או כשתתגרש, שבזה סוברים חכמים שחל המקח לאותו זמן, אך גם הם מודים שלא חל המקח לעולם, שהרי אמרו שהקונה צריך לחשוש שמא יגיע זמן גביית החוב או הכתובה ולא יהיה לו מהיכן לשלם, ויגבו קרקע זו מיד הקונה, ורבן שמעון בן גמליאל אומר שלא חל המקח כלל, ואפילו לא לאותו זמן, אֲבָל אִם לֹא מְכָרָן לְשָׁעָה, אלא מכירה גמורה לעולם, דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינָן מְכוּרִין, כיון ששעבוד הקרקע לבעל חוב או לכתובת האשה קדם לקנייתה על ידי הלוקח.

משנה

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, כגון עבד כנעני של שני שותפים, שאחד מהם שחררו, והשני לא שחררו, הרי הוא עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד, וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, בחלוקה זו תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, שלא יהיה לו הפסד בדבר, ויעבדנו חצי מהזמן, כראוי לו, וְאֶת העבד עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם, שהרי לִישָּׂא שִׁפְחָה כנענית אֵינוֹ יָכוֹל, משום החלק ה'בן חורין' שבו, האסור בשפחה. וכן לישא בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל, משום החלק של ה'עבד' שבו, ובת חורין אסורה להנשא לעבד. לִיבָּטֵל – ואם תאמרו שיתבטל מפריה ורביה ולא ישא אשה, וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לְפִרְיָה וְרִבְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מה יח) 'לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ', אֶלָּא מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, שיוכל לישא אשה, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ השני וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְאמנם כדי שלא יפסיד האדון מכך שעליו לשחרר את עבדו, כּוֹתֵב לו העבד שְׁטָר חוב עַל חֲצִי דָּמָיו. וחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדברי בֵית שַׁמַּאי.