מסכת גיטין, פרק ה, שיעור 59

כפי שהתבאר, תקנו חכמים שבמקרים מסוימים יהיה דינם של היתומים שוה לדין ההקדש לגבי מקח וממכר, שקניית מטלטלין נעשית בכסף ולא במשיכה, ממשיכה הגמרא ומבארת את הדין באופנים שונים של משא ומתן עם היתומים: יְהָבֵי יַתְמֵי זוּזֵי אַפֵּירֵי – אם קנו היתומים פירות מאחרים, ונתנו את המעות תמורת המקח אך עדיין לא משכו את הפירות לרשותם, זוֹל – אם הוזלו בינתיים הפירות, ורוצים היתומים לחזור בהם, כדי שלא לשלם את המחיר היקר, לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ, וכיון שאם היה זה אדם רגיל היה הוא יכול לחזור בו, מאחר וכסף אינו קונה לבדו, אין כח הקדש ויתומים גרוע ממנו, ואף הם יכולים לחזור בהם. אִיַּקוּר – ואם התייקרו הפירות, ורוצה המוכר לחזור בו כדי להרויח את המחיר היקר, והיתומים אינם רוצים שיתבטל המקח, סָבוּר מִינַּהּ – סברו בני הישיבה לומר, הַיְנוּ – זהו דינו דְּרַב נְהִילַאי בַּר אִידִי, שאמר שכח היתומים הוא ככח הקדש, שכסף לבדו קונה להם אף ללא משיכה, וממילא לא יוכל המוכר לחזור בו. אָמַר לְהוּ – אמר להם רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, אין הדבר כן, שהרי אם נאמר שגם באופן זה כסף קונה להם ללא קנין בגוף הפירות, הָא רָעָה הִיא לְיַתְמֵי – הרי דבר זה הוא רע ליתומים, כיון דְּזִמְנִין – לפעמים יכול לקרות שיתנו כסף תמורת הפירות, ועדיין לא ימשכו את הפירות, אלא ישארו הפירות ברשות המוכר, דְּאָמְרֵי לְהוּ נִשְׂרְפוּ חִיטְּכֶם בַּעֲלִיָּה – ויאמר להם המוכר לאחר זמן שנשרפו חיטיהם במקום שהיו, כלומר, אם תיפול דליקה בחצר המוכר, לא יטרח להציל את פירותיהם של היתומים, כיון שיודע הוא שאם יישרפו יהיה ההפסד שלהם, ולא שלו, ולכן תיקנו חכמים שגם באופן זה אין הכסף לבדו קונה את הפירות עבור היתומים, כדי שיידע המוכר שאם יישרפו הפירות יהיה ההפסד שלו, ויטרח להצילם מן הדליקה. וכיון שכן, גם אם התייקרו הפירות, יכול המוכר לחזור בו ולבטל את המקח הגם שקיבל את הכסף מהיתומים, כיון שמחמת חשש זה תקנו כן חכמים בכל מקרה, שאין הכסף לבדו קונה ליתומים ללא קנין בגוף הפירות.

עתה מבארת הגמרא את הדינים באופן שהפירות שייכים ליתומים, והם באים למוכרם לאחרים: יְהָבוּ זוּזֵי לְיַתְמֵי אַפֵּירֵי – אם באו לקנות פירות מהיתומים, ונתנו להם את הכסף תמורת הפירות, אך עדיין לא משכו אותם מהם, אִיַּקוּר – אם התייקרו הפירות, ורוצים היתומים לחזור בהם מהמקח, כדי להרויח את התייקרות הפירות, לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ, וכיון שאדם רגיל היה יכול לחזור בו מהמקח במקרה כזה, כיון שאין הכסף לבדו קונה, כך יכולים היתומים לחזור בהם מהמקח, כיון שעדיין לא היה קנין בגוף הפירות. זוֹל – אם הוזלו הפירות, ורוצה עתה הלוקח לחזור בו מהמקח, סָבוּר מִינַּהּ – היו בני הישיבה סבורים לומר, הַיְנוּ – זהו דינו דְּרַב נְהִילַאי בַּר אִידִי, שדין היתומים כדין הקדש, וחלה המכירה בכסף לבדו, ואין הקונים מהם יכולים לחזור בהם. אָמַר לְהוּ רַב [שִׁישָׁא] בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, הָא רָעָה הוּא לְדִידְהוּ – הרי דבר זה יגרום רעה ליתומים, דְּזִימְנִין דְּמִצְטָרְכִין לְזוּזֵי – כיון שלפעמים יצטרכו היתומים כסף, וירצו למכור את הפירות תמורת כסף, וְלֵיכָּא מַאן דְּיָהִיב לְהוּ – ולא ימצאו מי שיתרצה לתת להם כסף תמורת הפירות, ללא שימשוך מהם את הפירות, כיון שיחשוש הקונה שמא יחזרו בהם היתומים מהמקח.

נמצא שהאופן היחיד שבו שייכת תקנת חכמים שאמר רב נהילאי בר אידי היא באופן שקנו פירות מהיתומים, ועשו בהם קנין משיכה, אך לא שילמו להם עדיין כסף, והתייקרו הפירות, שבאופן זה יכולים היתומים לחזור בהם ולבטל את המקח, כדי להרויח את התייקרות המחיר, מאחר ודינם כהקדש שחל קניינו על ידי נתינת מעות.