משנה ח: הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה גֵּט:
אמר לאשתו הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי [-אבוא] מִכָּאן [-מעכשיו] וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט, כיון שמשמעות לשון התנאי היא שלאחר שלא יבא שנים עשר חדש, יחולו הגירושין, והרי לאחר אותם שנים עשר חדש הוא כבר מת, ואין מת מגרש. אך אם אמר לה הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, והיינו שמעתה יחולו הגירושין, ובתנאי שלא יבא בתוך שנים עשר חדש, וּמֵת בְּתוֹךְ אותם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה גֵּט, שהרי הגירושין חלו מיד, בעודו חי, וקיום התנאי היה לאחר זמן, כשהסתיימו אותם שנים עשר חדש ולא בא, ואין צורך שיהא הבעל חי בשעת קיום התנאי.