מסכת הוריות, פרק ד, משנה ו

משנה ו: כָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. וְכָל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. פַּר הַמָּשִׁיחַ וּפַר הָעֵדָה עוֹמְדִים, פַּר הַמָּשִׁיחַ קוֹדֵם לְפַר הָעֵדָה בְּכָל מַעֲשָׂיו:

משנה ו: משנתנו מבררת את סדר הקדימויות כאשר יש לפני האדם כמה מצוות לקיים: כָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ – כל מצוה המצויה יותר, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ, שנאמר (במדבר כח כג) 'מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד', ואמרה בכך התורה שעולת הבוקר קודמת כיון שהיא מוקרבת 'תמיד', והוא הדין לשאר מצוות, שכל מצוה התדירה יותר, קודמת למצוה שאינה תדירה כמותה. וְכָל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ, שהרי ציותה התורה להקדים את כבודו של הכהן לשל הישראל, כיון שהכהן מקודש יותר.

פַּר הַמָּשִׁיחַ וּפַר הָעֵדָה עוֹמְדִים – היו עומדים להקרבה פר העלם דבר של כהן גדול ופר העלם דבר של ציבור, פַּר הַמָּשִׁיחַ קוֹדֵם לְפַר הָעֵדָה בְּכָל מַעֲשָׂיו, והטעם לכך, כיון שהכהן הגדול מקריב את פר העדה, ראוי שתחילה יכפר על עצמו, ואחר כך יכפר על העם, וכפי שנאמר לגבי עבודות יום הכפורים (ויקרא טז כד) 'וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ, וּבְעַד הָעָם'.