מסכת חולין, פרק א, משנה ז

משנה ז: הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ, אֵינוֹ נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִשֶּׁהֶחֱמִיץ, נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵינוֹ פוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין, כְּשֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. כְּשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִים מִן הַקָּלְבּוֹן. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר, אֵין קְנָס. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס, אֵין מֶכֶר. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵאוּן, אֵין חֲלִיצָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה, אֵין מֵאוּן. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה, אֵין הַבְדָּלָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה, אֵין תְּקִיעָה. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, תּוֹקְעִין וְלֹא מַבְדִּילִין. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מַבְדִּילִין וְלֹא תוֹקְעִין. כֵּיצַד מַבְדִּילִין, הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ. רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר, בֵּין קֹדֶשׁ חָמוּר לְקֹדֶשׁ הַקַּל:

משנה ז: עד עתה הובאו דברים שונים, שדיניהם הפוכים זה מזה, עתה מביאה המשנה דוגמאות לדבר אחד, שיש בו שני זמנים שדיניהם הפוכים זה מזה: הַתֶּמֶד – מים שנותנים על שמרי היין, או על החרצנים והזגים, והם סופגים את טעם היין, וכשמחמיץ ותוסס נעשה כיין, עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]הֶחֱמִיץ, דינו כסתם מים, ואֵינוֹ נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שני, לפי שאין קונים בכסף מעשר שני אלא דבר שהוא פרי מפרי, וגידולי קרקע, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה, אם נפלו ממנו שיעור שלשה לוגים למקוה, כדין מים שאובים בשיעור שלשה לוגין שנפלו למקוה, שפוסלים אותו. מִשֶּׁהֶחֱמִיץ, ונעשה כיין, הרי דינו כיין לענין דברים אלו, נִקָּח – מותר לקנותו בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שני, וְאֵינוֹ פוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה, וכפי שיין אינו פוסל את המקוה אלא אם כן נשתנה מחמתו צבע המים שבמקוה לצבע יין.

הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין – אחים שירשו את נכסי אביהם, והם שותפים בהם, כְּשֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן – אם בתחילה חלקו בהם ואחר כך השתתפו בהם יחד, ובאופן זה אם הם נותנים שקל שלם עבור חיוב שניהם במחצית השקל, צריך כל אחד מהם להוסיף 'קלבון', וזהו דין מיוחד, שאם שני בני אדם נותנים יחד שקל שלם, עליהם להוסיף מטבע קטנה, כיון שכאשר יבואו הגזברים לפרוט את השקל לשני חצאים, יצטרכו לשלם מעט לשולחני המחליף את המטבעות, ומכונה 'קלבון', כלומר, דבר קל המשלים את ההפרש שבין המטבעות, ואחים אלו שהשתתפו לאחר החלוקה חייבים ב'קלבון', ופְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה, כיון שלא חייבה תורה במעשר בהמה אלא בהמות השייכות לאדם אחד, ולכן כל הבהמות שנולדו להם בהיותם שותפים פטורות ממעשר, אבל כְּשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, והיינו כשלא חלקו כלל בנכסי אביהם, ונשארו שותפים בהם ממיתת אביהם, שאז אין דינם כ'שותפים' אלא כאילו זו בעלות אחת, וחייבים במעשר בהמה, הרי הם פְּטוּרִים מִן הַקָּלְבּוֹן, כיון שנחשב הממון כאילו הוא בחזקת אביהם, וכשם שאב הנותן מחצית השקל עבור כמה מבניו פטור מהוספת קלבון, כך הם פטורים מתוספת זו.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר – בזמן שיכול האב למכור את בתו לאמה, והיינו בקטנותה, אֵין קְנָס ניתן לאב אם נאנסה או התפתתה, וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס, והיינו בנערותה של הבת, שהאונס או המפתה משלם קנס לאב, אֵין מֶכֶר – אין האב יכול למוכרה [זו דעת רבי מאיר, אמנם לדעת חכמים עד גיל שלש יש לה מכר ואין לה קנס, מגיל שלש ועד שתהיה בת שתים עשרה יש לה גם מכר וגם קנס, ומגיל שתים עשרה ועד ששה חודשים לאחר מכן אין לה קנס ויש לה מכר].

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵאוּן – שיכולה הבת למאן בבעלה ולצאת ללא גט, והיינו ביתומה מאביה שתקנו חכמים שאמה ואחיה יכולים להשיאה בקטנותה, אך אם מיאנה בבעלה קודם שגדלה, בטלים הקדושין מעיקרם ואינה צריכה ממנו גט, אֵין חֲלִיצָה – אם מת בעלה ללא בנים, אפילו אם עדיין לא מיאנה בו, אינה חייבת בחליצה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה, והיינו לאחר שהביאה סימני גדלות, שאם מת בעלה ללא בנים צריכה חליצה, אֵין מֵאוּן – אינה יכולה עוד למאן ולהפקיע את הקידושין, ויוצאת רק בגט, ככל אשת איש.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה, והיינו תקיעות שהיו תוקעים בערב שבת וערב יום טוב כדי להפריש את העם מעשיית מלאכה, אֵין הַבְדָּלָה, לא על הכוס ולא בתפילה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה,אֵין תְּקִיעָה, ומבארת המשנה את הדוגמאות לדינים אלו, יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת,תּוֹקְעִין כדי להפריש את העם מעשיית מלאכה לצורך אוכל נפש, המותרת ביום טוב ואסורה בשבת, וְלֹא מַבְדִּילִין כלל, כיון שהיום הנכנס, שהוא שבת, קדוש יותר מהיום היוצא, שהוא יום טוב. ובְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, כאשר חל יום טוב ביום ראשון, מַבְדִּילִין, כיון שהיום היוצא קדוש יותר מהיום הנכנס, וְלֹא תוֹקְעִין, שהרי כבר היו אסורים במלאכה מחמת קדושת השבת, קודם שנכנס יום טוב. כֵּיצַד מַבְדִּילִין באופן שחל יום טוב ביום ראשון, אומר 'הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ', כיון ששני הימים קדושים, אלא שחומרתם שונה זו מזו. רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר,נוסח ההבדלה הוא 'המבדיל בֵּין קֹדֶשׁ חָמוּר לְקֹדֶשׁ הַקַּל' [אך חכמים סוברים שאין ראוי לומר כן, כיון שיש בלשון זו זלזול בקדושת יום טוב].