מסכת חלה, פרק א, משנה ג

משנה ג: אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה וּפְטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. הַלֶּקֶט, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה, וְהַהֶפְקֵר, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה:

משנה ג: אֵלּוּ הדברים שחַיָּבִין בַּחַלָּה וּפְטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, הַלֶּקֶט, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה, וְהַהֶפְקֵר, כיון שלגבי מעשרות נאמר 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך', ללמד שחיוב מעשרות הוא רק מדברים שיש לך ואין ללוי, ואילו מתנות עניים אלו, וכן הפקר, גם הלוי יכול לזכות בהם (ומיעוט זה לא נאמר לגבי חלה), וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ – שהופרשה ממנו תרומת מעשר, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, הרי הם חייבים בחלה, וּמוֹתַר הָעֹמֶר – מה שנשאר ממנחת העומר, שהיו עושים אותה משלש סאים, ומוציאים ממנה עשרון מנופה שלש עשרה פעמים, והשאר נפדה ומותר באכילה לכל אדם, ופטור ממעשר כיון שבשעה שנעשתה התבואה ערימה, שזו שעת חיובה במעשרות, היתה של הקדש הפטור מן המעשר, אך בשעת הכנת העיסה הרי היא של הדיוט, וחייבת בחלה. וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ – שלא הגיעה לשליש גידולה, חייבת בחלה, כיון שהיא מחמיצה וקרויה 'לחם', אך פטורה ממעשר, כיון שנאמר לגבי מעשר 'תבואת זרעך', ללמד שרק דבר שזורעים אותו וצומח חייב במעשרות, ואילו תבואה שלא הביאה שליש אף אם יזרעו אותה אינה מצמיחה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, פְּטוּרָה גם מִן הַחַלָּה, כיון שנאמר לגבי הפרשת חלה 'כתרומת גורן כן תרימו גם אותה', ללמד שכשם שתרומה אינה ניטלת מתבואה שלא הביאה שליש, כך חלה אינה באה מתבואה שלא הביאה שליש.