מסכת יבמות, פרק ב, משנה ד

משנה ד: אִסּוּר מִצְוָה, שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אִסּוּר קְדֻשָּׁה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּמַמְזֵר:

עתה מבארת המשנה את האמור לעיל (מ"ג), ש'איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת', אִסּוּר מִצְוָה, היינו שְׁנִיּוֹת לעריות, האסורות מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וכגון אם אמו ואם אביו, שמן התורה אין בהן איסור, וחכמים אסרום. אִסּוּר קְדֻשָּׁה היינו אַלְמָנָה שנפלה ליבום לְכֹהֵן גָּדוֹל, או גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, שבכל אלו יש איסור לא תעשה ואין חיוב כרת, גזרו חכמים שלא יתייבמו, אלא יחלצו.