מסכת יבמות, פרק י, משנה ג

משנה ג: הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ וּבְנָה לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעֲלִיךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנֵךְ, וְנִשֵּׂאת, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָה חִלוּף הָיוּ הַדְּבָרִים, תֵּצֵא וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן מַמְזֵר. אָמְרוּ לָהּ, מֵת בְּנֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעֲלִיךְ, וְנִתְיַבְּמָה, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ, חִלוּף הָיוּ הַדְּבָרִים, תֵּצֵא וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן מַמְזֵר. אָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעֲלִיךְ, וְנִסֵּת, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָה, קַיָּם הָיָה וָמֵת, תֵּצֵא, וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן מַמְזֵר, וְהָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַמְזֵר. אָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעֲלִיךְ וְנִתְקַדְּשָׁה, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַעֲלָהּ, מֻתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ אַחֲרוֹן גֵּט, לֹא פְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ, וְלֹא מֵאִישׁ שֶׁאֵינוֹ אִישָׁהּ:

משנה ג: משנתנו מביאה אופן נוסף של אשה שנישאת שלא כדין, אף שלא היתה אשת איש, אלא יבמה הזקוקה ליבום: הָאִשָּׁה – אשת איש, שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ, וּבְנָהּ היחיד מבעל זה, לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעֲלִיךְ וְאַחַר כָּךָ מֵת בְּנֵךְ, ואם אכן אירע כן, הרי היא פטורה מן היבום, כיון שבשעה שמת בעלה היה בנה חי, וְנִשֵּׂאת ללא חליצה או יבום, וְאַחַר כָּךָ אָמְרוּ לָהּ, חִלּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים, שתחילה מת הבן ואחר כך מת הבעל, וכיון שבשעה שמת הבעל לא היו לו ילדים חיים, היתה חייבת ביבום או חליצה, ונישאה שלא כדין, אף על פי שאין כאן איסור ערוה של אשת איש שעונשה כרת, אלא רק איסור יבמה לשוק, שהוא לא תעשה, מכל מקום תֵּצֵא מבעלה השני, וְהַוָּלָד הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן – בין אותו שנולד קודם שנודעה לה הטעות, ובין אותו שנולד לאחר שנודעה לה, הרי הוא מַמְזֵר, והיינו כדעת רבי עקיבא, הסובר שהנולד מאשה האסורה באיסור לאו, הרי הוא ממזר.

ואם היו הדברים באופן הפוך, שבתחילה אָמְרוּ לָהּ העדים מֵת בְּנֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעֲלִיךְ, ולדבריהם נמצא שהיא זקוקה ליבום, וְנִתְיַבְּמָה, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ, חִלוּף הָיוּ הַדְּבָרִים, שתחילה מת בעלה ואחר כך מת בנה, ונמצא שלא היתה זקוקה ליבום, והיתה אסורה על יבמה באיסור אשת אח שלא במקום מצוה, שעונשו כרת, הרי זו תֵּצֵא, וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן – בין אותו שנולד קודם שנודעה לה הטעות, ובין אותו שנולד לאחר שנודעה לה, הרי הוא מַמְזֵר לדברי הכל, מאחר ונולד מחייבי כריתות.

אָמְרוּ לָהּ עדים מֵת בַּעֲלִיךְ, וְנִסֵּת, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָה, קַיָּם הָיָה בשעה שנישאת, וָמֵת לאחר מכן, אף על פי שעתה אינה אשת איש, קנסוה חכמים ואסרוה על השני, ולכן תֵּצֵא, וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן – שנולד בחיי הבעל, הרי הוא מַמְזֵר, וְהָאַחֲרוֹן – הנולד לאחר מיתת הבעל, אֵינוֹ מַמְזֵר מן התורה, אמנם הוא ממזר מדרבנן, מחמת קנס.

אָמְרוּ לָהּ עדים מֵת בַּעֲלִיךְ, ומחמת עדות זו הלכה וְנִתְקַדְּשָׁה לאחר, אך עדיין לא נישאת לו, וְאַחַר כָּךָ בָּא בַּעֲלָהּ הראשון, הרי זו מוּתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ – לראשון, כיון שקדושיה השניים לא חלו כלל, ולא נעשתה בה עבירה, ואינה זקוקה אפילו לגט מהשני, וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ הָאַחֲרוֹן גֵּט, לֹא פְּסָלָהּ בכך מִן הַכְּהֻנָּה, שהרי כשם שאין קדושיו כלום כך אין גירושיו כלום, ואם לאחר זמן ימות בעלה הראשון, דינה כאלמנה המותרת לכהונה. מבארת המשנה מדוע אין גט זה פוסלה מן הכהונה: זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא, נאמר בפסוק לגבי איסורי כהונה (ויקרא כא ז) 'וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ', ולימד בכך הפסוק שרק גט הניתן לאשה מבעלה פוסלה לכהונה, וְלֹא אם קיבלה גט מֵאִישׁ שֶׁאֵינוֹ אִישָׁהּ, והרי אדם זה שקידשה בטעות מחמת שסבר שבעלה הראשון מת, אינו בעלה, ואין הגט הניתן ממנו פוסלה.