מסכת כלים, פרק ד, משנה ד

משנה ד: כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׁלֹשׁ שְׂפָיוֹת, הַפְּנִימִית עוֹדֶפֶת, הַכֹּל טָהוֹר. הַחִיצוֹנָה עוֹדֶפֶת, הַכֹּל טָמֵא. הָאֶמְצָעִית עוֹדֶפֶת, מִמֶּנָּה וְלִפְנִים, טָמֵא. מִמֶּנָּה וְלַחוּץ, טָהוֹר. הָיוּ שָׁווֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוֹלְקִין הָאֶמְצָעִית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַכֹּל טָהוֹר. כְּלֵי חֶרֶס, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה, מִשֶּׁיִּצָּרְפוּ בַכִּבְשָׁן, וְהִיא גְמַר מְלַאכְתָּן:

משנה ד: כפי שהתבאר לעיל, כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו (אפילו אם לא נגעה בו) נטמא כל הכלי, אך אם נגעה טומאה בגבו של הכלי, אינו נטמא. משנתנו עוסקת בכלי חרס שיש לו כמה דפנות זו לפנים מזו. כְּלִי חֶרֶשׂ, שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׁלֹשׁ שְׂפָיוֹת – שלש 'שפתיים', כלומר, שלש דפנות המקיפות את הכלי (וכמו שלש כלים זה בתוך זה, אך תחתית אחת לכולם), ויש רווח בין דופן לדופן, אם היתה הדופן הַפְּנִימִית שבשלשתם עוֹדֶפֶת – גבוהה מהדפנות האחרות, הַכֹּל טָהוֹר – אם נכנסה או אפילו נגעה טומאה באויר שבין הדופן החיצונית לאמצעית, או בין האמצעית לפנימית, אין הכלי טמא, כיון שכל אותו מקום נחשב כ'גב' הכלי, ורק החלק שבתוך השפה הפנימית נחשב כ'תוך' הכלי ומקבל טומאה. אם היתה הדופן הַחִיצוֹנָה עוֹדֶפֶת על הדופן האמצעית והפנימית, הַכֹּל טָמֵא – אם נכנסה או נגעה טומאה בין הדופן החיצונית לאמצעית, או בין האמצעית לפנימית, וכל שכן בתוך הכלי, נטמא כל הכלי, כיון שהדופן החיצונה מקיפה וכוללת בתוכה את הכלי כולו עם שתי הדפנות הפנימיות. ואם היתה הדופן הָאֶמְצָעִית עוֹדֶפֶת על הפנימית ועל החיצונית, אם נכנסה או נגעה טומאה מִמֶּנָּה וְלִפְנִים, והיינו בינה לבין הדופן הפנימית, או בתוך הכלי, הרי הכלי טָמֵא. ואם היתה הטומאה מִמֶּנָּה וְלַחוּץ, והיינו בינה לבין הדופן החיצונית, וכל שכן בגב הכלי ממש, טָהוֹר, כיון שמגבה של החיצונית ואילך נחשב הכל כ'גב' כלי החרס, שאינו מקבל טומאה.

אם הָיוּ שלשת הדפנות שָׁווֹת בגובהן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוֹלְקִין את הדופן הָאֶמְצָעִית, והיינו את החלל שבין האמצעית לפנימית, חצי החלל הסמוך לדופן הפנימית נחשב כ'תוך' הכלי, ומקבל טומאה, וחצי החלל הסמוך לדופן החיצונית נחשב כ'גב' הכלי, ואינו מקבל טומאה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַכֹּל טָהוֹר – כל טומאה שנגעה או נכנסה לאויר הדפנות שמגב הפנימית וחוצה, אינה מטמאת את הכלי, כיון שבאופן זה ששלשת הדפנות שוות בגובהן נחשבת הדופן הפנימית כדופן הכלי, וממנה וחוצה הכל הוא 'גב', ולכן רק אם נכנסה טומאה לאויר הפנימית נטמא הכלי, אך אם נכנסה הטומאה לאויר הדופן האמצעית או לאויר הדופן החיצונית, לא נטמא תוך הכלי, אלא רק החלל שבין הדפנות שבתוכו נכנסה הטומאה (כי אף גב שכלי חרס אינו נטמא מגבו, מכל מקום אם יש בגבו בית קיבול נטמא אותו בית קיבול לבדו, ולכן אם נגעה טומאה באויר שבין הדופן החיצונית לאמצעית, או בין האמצעית לפנימית, נטמא אותו חלק שבין הדפנות שבתוכו הטומאה לבדו, והשאר טהור).

כְּלֵי חֶרֶס, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה, מִשֶּׁיִּצָּרְפוּ בַכִּבְשָׁן, כיון שעד אותו זמן הם נחשבים ככלי אדמה, שאינם מקבלים טומאה, וְצריפתן בכבשן הִיא גְמַר מְלַאכְתָּן, ואף על פי שעדיין צריכים להחליקם וליישרם, מכל מקום מיד לאחר שנצרפו בכבשן נחשב הדבר כגמר מלאכה לענין קבלת טומאה.