מסכת כלים, פרק ד, משנה ג

משנה ג: אֵיזוֹ הִיא גִסְטְרָא, כֹּל שֶׁנִּטְּלוּ אָזְנֶיהָ. הָיוּ בָהּ חִדּוּדִין יוֹצְאִין, כֹּל הַמְקַבֵּל עִמָּהּ בְּזֵיתִים, מִטַּמֵּא בְמַגָּע וּכְנֶגְדּוֹ מִטַּמֵּא בַאֲוִיר. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עִמָּהּ בְּזֵיתִים, מִטַּמֵּא בְמַגָּע וְאֵין כְּנֶגְדּוֹ מִטַּמֵּא בַאֲוִיר. הָיְתָה מֻטָּה עַל צִדָּהּ כְּמִין קַתֶּדְרָה, כֹּל הַמְקַבֵּל עִמָּהּ בְּזֵיתִים, מִטַּמֵּא בְמַגָּע וּכְנֶגְדּוֹ מִטַּמֵּא בַאֲוִיר. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עִמָּהּ בְּזֵיתִים, מִטַּמֵּא בְמַגָּע וְאֵין כְּנֶגְדּוֹ מִטַּמֵּא בַאֲוִיר. שׁוּלֵי קוֹרְפִיּוֹת וְשׁוּלֵי קוֹסִים הַצִּידוֹנִיִּים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לֵישֵׁב שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין, טְמֵאִין, שֶׁלְּכָךְ נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּתָן:

משנה ג: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, 'גיסטרא' שנסדקה ואינה ראויה לקבל משקין, אף שהיא ראויה לקבל אוכלין, אינה מקבלת טומאה. ומבררת המשנה, אֵיזוֹ הִיא 'גִסְטְרָא', ומבארת, כֹּל שֶׁנִּטְּלוּ אָזְנֶיהָ – כלי שניטלו הידיות שבהם מחזיקים אותו, אף שהכלי עצמו נשאר שלם, מכל מקום כיון שאי אפשר לטלטלו ממקום למקום הרי הוא נחשב כשבר כלי, ואם בנוסף לכך גם נסדק, אינו מקבל טומאה כלל.

גיסטרא שלא נסדקה, אלא הָיוּ בָהּ חִדּוּדִין יוֹצְאִין – נשברו שפתי הכלי באופן שיש בו בליטות חדות, ובין בליטה לבליטה יש רווח קטן, כֹּל הַמְקַבֵּל עִמָּהּ בְּזֵיתִים – בכל מקום שיש שני חידודים שאין זית יכול לצאת מהאויר שביניהם, מִטַּמֵּא בְמַגָּע – אותם חידודים מקבלים טומאה אם נגעה בהם טומאה, ונטמאת הגיסטרא כולה, וּכְנֶגְדּוֹ מִטַּמֵּא בַאֲוִיר – וכן אם נכנסה טומאה לאויר שכנגד החידודים הללו, נטמאת הגיסטרא, כדין כלי חרס שנטמא מטומאה הנמצאת באוירו (ואף אם היתה הטומאה כנגד האויר שבין שני החידודים, נטמאת הגיסטרא). וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עִמָּהּ בְּזֵיתִים – שני חידודים של הכלי, שברווח שביניהם יכול זית לצאת, מִטַּמֵּא בְמַגָּע – אם נגעה טומאה בחידודים אלו נטמאת הגיסטרא, ואף שחידודים אלו מצד עצמם אינם ראויים להחשב כלי, שהרי אינם יכולים לקבל זיתים, מכל מקום כיון שהם מחוברים לגיסטרא כולה הרי דינם כ'יד' המחוברת לכלי, ונטמאת במגע, וְאֵין כְּנֶגְדּוֹ מִטַּמֵּא בַאֲוִיר – אך אם נכנסה טומאה לאויר של חידודים אלו, אין הגיסטרא נטמאת, כיון ש'יד' של כלי חרס אינה מקבלת טומאה מאוירה.

הָיְתָה הגיסטרא מֻטָּה עַל צִדָּהּ, והיינו שנחלקה החבית לאורכה, וכל חצי של החבית מונח על צידו, ונמצא שדפנות החבית הן עתה קרקעית הכלי, ותחתית החבית היא עתה הדופן של החבית, ויש לאותה חצי חבית חידודים בולטים, ונראית כְּמִין קַתֶּדְרָה – כסא מיוחד לנשים היושבות בעגלה, גם בזה הדין הוא כך, שכֹּל הַמְקַבֵּל עִמָּהּ בְּזֵיתִים – כל שני חידודים שאין האויר שביניהם גדול עד כדי הוצאת זית, נחשבים כחלק מהכלי, ומִטַּמֵּא בְמַגָּע של טומאה, וּכְנֶגְדּוֹ מִטַּמֵּא בַאֲוִיר – אם נכנסה טומאה לאויר של החידודים הללו, הרי כל הכלי נטמא, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עִמָּהּ בְּזֵיתִים, כיון שהרווח שבין החידודים גדול בכדי הוצאת זית, מִטַּמֵּא בְמַגָּע, כיון שמקום זה נחשב 'יד' לכלי חרס ונטמא במגע, וְאֵין כְּנֶגְדּוֹ מִטַּמֵּא בַאֲוִיר – אם נכנסה טומאה לאוירו אינו מקבל טומאה, כיון ש'יד' של כלי חרס אינה מקבלת טומאה מאוירה.

התבאר לעיל (פ"ב מ"ב) ששברי כלי חרס מקבלים טומאה רק בתנאי שניתן להעמידם על שוליהם גם עתה, כשהם שבורים (בנוסף לתנאי שיהיה להם שיעור מסוים שהם מקבלים עדיין גם אחרי שנשברו), המשנה מבארת עתה שיש כלים שלא נאמר בהם כלל זה: שׁוּלֵי קוֹרְפִיּוֹת – שבר כלי הנקרא 'קורפיא', וְשׁוּלֵי – שברי כלים המכונים קוֹסִים הַצִּידוֹנִיִּים, שכלים אלו גם כשהם שלמים אינם יכולים לישב על שוליהם, כיון שתחתיתם חדה, אַף עַל פִּי שֶׁשברים אלו אֵינָם יְכוֹלִים לֵישֵׁב שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין, אלא רק כשהם נשענים על דבר אחר ניתן להושיבם, מכל מקום הם טְמֵאִין, כיון שֶׁלְּכָךְ נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּתָן, ואף כשהם כלים שלמים אינם יכולים לישב שלא מסומכים, ולכן גם כשנשברו אין צורך שיוכלו להושיבם שלא מסומכים כדי שיהיו ראויים לקבל טומאה.