מסכת כלים, פרק יז, משנה ד

משנה ד: הָרִמּוֹנִים שֶׁאָמְרוּ, שְׁלֹשָׁה, אֲחוּזִין זֶה בָזֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּנָפָה וּבִכְבָרָה, כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל וִיהַלֵּךְ, וּבְקֻפָּה, כְּדֵי שֶׁיַּפְשִׁיל לַאֲחוֹרָיו. וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל רִמּוֹנִים, כְּגוֹן הָרֹבַע, וַחֲצִי הָרֹבַע, הַקְּנוֹנִים הַקְּטַנִּים, שִׁעוּרָן בְּרֻבָּן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּזֵיתִים. נִפְרְצוּ, שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים. נִגְמְמוּ, שִׁעוּרָן בְּמַה שֶּׁהֵן:

משנה ד: כפי שהתבאר לעיל (מ"א) שיעור נקב המבטל מהכלי שם 'כלי' ומטהרו, הוא כשיכול לצאת מאותו נקב רימון המונח בכלי. ומבארת המשנה, אותם הָרִמּוֹנִים שֶׁאָמְרוּ שמשערים בהם, צריך שיהיו שְׁלֹשָׁה מחוברים ואֲחוּזִין זֶה בָזֶה, ואם הנקב גדול עד כדי שיצאו שלשתם בזה אחר זה, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּנָפָה וּבִכְבָרָה, שדרך השימוש בהם היא על ידי נענוע כדי שתפול הפסולת למטה, שיעור הנקב הוא כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל וִיהַלֵּךְ, שמתוך הטלטול שמחמת ההליכה ממהר הרימון ליפול מהנקב שבהם, ודי בשיעור כזה שהרימון נופל מחמת ההליכה כדי לבטלו מתורת כלי אף שאם היה הכלי מונח במקומו לא היה הרימון נופל ממנו]. וּבְקֻפָּה, שיעור הנקב הוא כְּדֵי שֶׁיַּפְשִׁיל את הקופה לַאֲחוֹרָיו, שמחמת הפשלה זו ממהר הרימון ליפול מהנקב.

לאחר שהתבאר ששיעור הנקב המטהר את הכלי הוא כשיכול רימון ליפול ממנו, מבררת המשנה את השיעור בכלים קטנים יותר, שגם כשהם שלמים אינם ראויים לקבל רימון, וממילא ודאי שאין שיעורם להטהר יכול להמדד בנקב המוציא רימון, וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים, שהם קטנים יותר, שֶׁמחמת קטנותם אֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל רִמּוֹנִים כלל, כְּגוֹן הָרֹבַע – כלי המחזיק וַחֲצִי הָרֹבַע, הַקְּנוֹנִים הַקְּטַנִּים – כלים קטנים שאינם מחזיקים אפילו חצי רובע, שִׁעוּרָן בְּרֻבָּן – כשנפחת רוב תחתית הכלי, או רוב גובה דפנותיו, הרי הם טהורים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שיעורם בְּזֵיתִים, שאם יש בהם נקב הראוי להוציא זית, הרי הם טהורים. ומחלוקת זו היא באופן שנעשה נקב בתחתית הכלי או בדפנות. אבל אם כלים אלו נִפְרְצוּ – נשבר ונפתח דופן הכלי מצדו האחד, שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים. נִגְמְמוּ – אם נחתך גובה הדופן בשוה סביב לשפה, שאז עדיין יש לו שם כלי, שִׁעוּרָן בְּמַה שֶּׁהֵן – אם יש להם בית קיבול אפילו של משהו, הרי הם נחשבים עדיין כלים המקבלים טומאה, ורק אם נחתכה הדופן עד תחתית הכלי, באופן שאין הכלי ראוי לקבל כלום, הרי הוא טהור.