מסכת כלים, פרק כז, משנה יא

משנה יא: שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה, בָּאַשְׁפּוֹת, בָּרִיא וְצוֹרֵר מֶלַח. בַּבַּיִת, אוֹ בָרִיא אוֹ צוֹרֵר מֶלַח. כַּמָּה מֶלַח יְהֵא צוֹרֵר, רֹבַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּדַקָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּגַסָּה. אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְכַּוְּנִים לְהָקֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שָׁוִים שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה בָאַשְׁפּוֹת לְשָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ בַּבָּיִת:

משנה יא: אריג שיש בו שְׁלֹשָׁה טפחים עַל שְׁלֹשָׁה טפחים, שנמצא מוטל בָּאַשְׁפּוֹת, אינו מקבל טומאה אלא אם כן התקיימו בו שני תנאים, שיהא האריג בָּרִיא – חזק, וְצוֹרֵר מֶלַח – וראוי לצרור בו מלח ולהדקו, ולא יקרע מחמת כן. אך אותו אריג של שלשה על שלשה טפחים שנמצא בַּבַּיִת, די לו כדי לקבל טומאה באחד משני דברים אלו, אוֹ שיהא בָרִיא, אוֹ שיהא צוֹרֵר מֶלַח.

עתה מבארת המשנה כיצד משערים מהו האריג הראוי להיות 'צורר מלח': כַּמָּה מֶלַח יְהֵא צוֹרֵר, ויועיל הדבר להחשיבו לקבל טומאה, רֹבַע הקב (שזו מידת נפח). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּדַקָּה – יש לשער זאת במלח דק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּגַסָּה – במלח גס. ומבארת המשנה, אֵלּוּ וָאֵלּוּ – בין רבי יהודה ובין חכמים, מִתְכַּוְּנִים לְהָקֵל, כלומר, לדעת רבי יהודה צרירת מלח דק מצריכה אריג חזק יותר, כיון שהוא כבד יותר ממלח גס (שהרי במלח גס יש יותר אויר בין גרגרי המלח הגסים, ואילו גרגרי המלח הדק צפופים יותר), ומיקל רבי יהודה שאם אין האריג חזק כל כך אינו מקבל טומאה, אף שניתן לצרור בו מלח גס, שהוא שוקל פחות. ואילו חכמים סוברים שצרירת מלח גס מצריך אריג חזק יותר, כיון גרגרי המלח הגס מחודדים ודוקרים את האריג, ואם יהא זה אריג דק הרי הוא נקרע מהם, וסוברים חכמים שאין האריג מקבל טומאה עד שיהא ראוי לקבל רובע קב של מלח גס, ואם אינו חזק כל כך, אף שהוא ראוי לקבל רבע קב מלח דק, הרי האריג מקבל טומאה. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, שָׁוִים – שוה דינו של אריג שיש בו שְׁלֹשָׁה טפחים עַל שְׁלֹשָׁה טפחים הנמצא בָאַשְׁפּוֹת, לְדינו של אריג שיש בו שָׁלֹשׁ אצבעות עַל שָׁלֹשׁ אצבעות הנמצא בַּבָּיִת, כי דבר זה שהוא מוטל באשפה ממעט את חשיבותו של האריג ומחשיבו כאריג קטן של שלש על שלש אצבעות הנמצא בבית, וכשם שאריג קטן זה מקבל טומאת מת ואינו מקבל טומאת מדרס, כך אריג גדול של שלשה על שלשה טפחים, כיון שהוא נמצא באשפה, אינו מקבל טומאת מדרס אלא טומאת מת, ואפילו אם הוא בריא וצורר מלח.