מסכת מכות, חזרה, פרק ב

פרק ב, משנה א: ההורג נפש בשגגה, אם מעשה ההריגה אירע כשהאדם היה בדרך ירידה, חייב. שלא בדרך ירידה, פטור. החוטב עצים ביער, ונשמט הברזל של הגרזן, לרבי פטור מגלות, ולחכמים חייב בגלות. ואם ניתזה חתיכה מהעץ המתבקע, לרבי חייב בגלות, ולחכמים פטור.

משנה ב: הזורק אבן לרשות הרבים ללא התבוננות, ונהרג אדם, חייב גלות. ולדעת רבי אליעזר בן יעקב אם רק אחרי שזרק את האבן הוציא הנהרג את ראשו, פטור מגלות. זרק את האבן לחצירו, והרג אדם, אם היה אותו אדם רשאי להלך שם, חייב גלות. ואם לא היתה לו רשות להלך שם, ולא היה ההורג צריך להעלות בדעתו שהוא שם, פטור. אבא שאול אומר שרק העושה מעשה הרשות חייב גלות על הריגתו, אבל העושה מצוה, כגון אב המכה את בנו או רב את תלמידו דרך חינוך, ושליח בית שדין המכה את המחויב בכך, וטעו והרגו, פטורים מגלות.

משנה ג: אב ההורג בשגגה את בנו, או בן ההורג בשגגה את אביו, חייב ההורג גלות. כל ההורג אדם מישראל חייב גלות, ואף עבד או כותי. וישראל שהרג ישראל, או שהרג עבד או כותי, גולה. אמנם ישראל שהרג גר תושב אינו גולה, וגר תושב שהרג ישראל, אפילו בשגגה, חייב מיתה. סומא, לרבי יהודה אינו גולה, ולרבי מאיר גולה. השונא את חבירו, והרגו בשגגה, אינו גולה, כיון שמסתבר שהרגו בכוונה. ולדעת רבי יוסי שונא שהרג אפילו שנראה הדבר בשגגה, נהרג, כיון שמסתבר שהרג בכוונה. ולרבי שמעון תלוי הדבר בצורת המעשה, אם נראה שהרג במזיד, אינו גולה. ואם נראה שהיה שוגג, גולה.

משנה ד: הרוצח בשגגה גולה לאחת מערי המקלט, שהם שלש בעבר הירדן, ושלש בארץ ישראל, ואף שמשה רבינו כבר הבדיל את שלש הערים שבעבר הירדן לשם כך, לא היו ערים אלו קולטות עד שהובדלו גם שלש הערים שבארץ ישראל.

משנה ה: היו סוללים דרכים ישרות לערי המקלט, וכותבים בפרשת דרכים מהי הדרך המובילה לעיר מקלט, כדי שיוכל הרוצח לנוס לשם מהר. ומוסרים לאותו רוצח שני תלמידי חכמים המלוים אותו, כדי שאם ירצה גואל הדם להורגו יפייסו אותו בדברים. רבי מאיר אומר, אף הרוצח עצמו מדבר ומפייס את גואל הדם שלא יהרגנו.

משנה ו: רבי יוסי בר יהודה אומר, מיד כשנהרג אדם נמלט הרוצח לעיר מקלט, ובית דין שולחים להביאו משם, ואם התברר שהרגו במזיד הורגים אותו, ואם התברר שהיה אנוס פטור לגמרי ואפילו מגלות, ואם התברר שהיה שוגג החייב גלות, מחזירים אותו לעיר מקלטו.

הרוצח בשגגה יושב בעיר מקלטו עד שימות הכהן הגדול, בין אם הוא משוח בשמן המשחה, ובין אם התמנה על ידי לבישת בגדי כהונה גדולה, ובין אם התמנה רק כממלא מקום לכהן גדול שנפסל, ובינתיים חזר הראשון לשררתו. רבי יהודה מוסיף אף משוח מלחמה. ואמותיהם של הכהנים הגדולים היו מספקות מזון לרוצחים, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו.

מי שנגמר דינו לגלות, ואחר כך מת הכהן הגדול, אינו גולה כלל. ואם קודם גמר דינו מת הכהן הגדול ומינו אחר תחתיו, ורק אחר כך נגמר דינו, חוזר רק במיתתו של שני.

משנה ז: מי שנגמר דינו לגלות לאחר מיתת הכהן הגדול, קודם שמינו אחר תחתיו, וההורג את הכהן הגדול, וכהן גדול שהרג בשגגה ולא מינו אחר תחתיו, אינם יוצאים מעיר המקלט לעולם. הרוצח בשגגה אינו יוצא מעיר מקלטו לשום דבר, אף לא לעדות מצוה על קידוש החודש, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות, ואפילו כל ישראל צריכים לו, אלא שם תהא דירתו, מיתתו, ושם קוברים אותו. לא רק עיר המקלט עצמה קולטת, אלא תחום של אלפיים אמה סביבה גם כן קולט. יצא הרוצח מחוץ לעיר מקלטו, לדעת רבי יוסי יש מצוה לגואל הדם להורגו, ויש רשות לכל אדם להורגו. ולרבי עקיבא יש רשות לגואל הדם להורגו, ואסור לשאר בני אדם להורגו, אך אם הרגו אחר אינו חייב מיתה. אילן העומד בתוך תחום עיר מקלט, ונופו נוטה אל מחוץ לתחום, או להיפך, הולכים גם אחר הנוף וגם אחר העיקר לקלוט, ולכן בשני המקרים אם הגיע הרוצח אל העיקר או אל הנוף, אסור לגואל הדם להורגו. רוצח שגלה והרג שוב בשוגג בעיר מקלטו, גולה משכונה לשכונה באותה עיר. ובן לוי הגר בעיר מקלט, שרצח בשגגה, גולה לעיר אחרת.

משנה ח: רוצח שגלה לעיר מקלט, ורוצים לכבדו שם, עליו לומר להם שהוא רוצח, ואם עדיין ירצו לכבדו, יקבל. בארבעים ושתים הערים של הלויים, שהיו גם ערי מקלט, לרבי יהודה היו הרוצחים הגרים שם משלמים ללויים שכר, ולרבי מאיר לא היו משלמים [ובשש ערי המקלט העיקריות לדברי הכל לא היו משלמים שכר]. רוצח שגלה וחזר לעירו במיתת הכהן הגדול, לרבי מאיר היה חוזר לשררתו, ולרבי יהודה לא היה חוזר.