מסכת מכות, פרק א, משנה ב

משנה ב: מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, לוֹקִין וּמְשַׁלְּמִין, שֶׁלֹּא הַשֵּׁם הַמְבִיאוֹ לִידֵי מַכּוֹת, מְבִיאוֹ לִידֵי תַשְׁלוּמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַמְשַׁלֵּם אֵינוֹ לוֹקֶה:
כפי שהתבאר לעיל, דרשו חכמים מהפסוק חיוב מלקות על עדים זוממים, ובמשנה הקודמת התבאר שחיוב זה שייך רק באופן שבו לא מתקיים עונש 'כאשר זמם', אמנם משנתנו מביאה מחלוקת בענין זה:
אמרו העדים, מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, לוֹקִין וּמְשַׁלְּמִין, ואף שבדרך כלל אין אדם מקבל שני עונשים על אותו חטא, הרי כאן אין העונשים על אותו החטא, שֶׁלֹּא הַשֵּׁם הַמְבִיאוֹ לִידֵי מַכּוֹת, מְבִיאוֹ לִידֵי תַשְׁלוּמִין – החטא שמביאו לידי עונש מלקות הוא מה שעבר על האיסור 'לא תענה ברעך עד שקר', ועונש הממון הוא משום 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו', דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַמְשַׁלֵּם קנס על מעשיו, אֵינוֹ לוֹקֶה מחמת מעשה זה, כיון שנאמר בפסוק לגבי חיוב מלקות 'כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ', ודרשו מכך חכמים שניתן לחייב את האדם משום רשעה אחת, ולא משום שתי רשעויות, ובכל מקום שיש סיבה לחייב את האדם מלקות ותשלומים, הרי הוא משלם ואינו לוקה.