משנה ז: לֶחֶם הַפָּנִים מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהֻקְדָּשׁ. קָרַם בַּתַּנּוּר, הֻכְשַׁר לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וּלְהִסָּדֵר עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן. קָרְבוּ הַבָּזִיכִין, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה:
משנה ז: לֶחֶם הַפָּנִים, מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהֻקְדָּשׁ. קָרַם הלחם בַּתַּנּוּר, הרי התחיל תיקונו, והֻכְשַׁר לְהִפָּסֵל בִּנגיעת טְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים [אך אינו נפסל בלינה, שהרי אופים אותו בערב שבת, ואינו נאכל אלא בשבת שלאחריה], וְהרי הוא מוכן וראוי לְהִסָּדֵר עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן. קָרְבוּ הַבָּזִיכִין [-שני בזיכי לבונה שהיו מונחים עליו, ומקטירים אותם], חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל [אם בעת הקטרת הבזיכין חשב לאכול את הלחם חוץ לשמנו], ומשום נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה, כיון שלאחר שהוקרבו הבזיכין ראויים הם לאכילת הכהנים.