יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת נדרים, פרק ב, משנה ב

משנה ב: קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, מֻתָּר. שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל לָךְ, לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, אָסוּר. זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים. וְחֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת. כֵּיצַד, אָמַר, קוֹנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל, תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מַנִּיחַ, בַּנְּדָרִים אָסוּר, בַּשְּׁבוּעוֹת מֻתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת:

משנה ב: האומר לחברו קָרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ – כקרבן יהיה אסור עלי מה שלא אוכל לך, ומשמע שמה שיאכל לא יהא כקרבן, או שאמר הָא קָרְבָּן שֶׁאוֹכַל לְךָ, והרי זה כנשבע בחיי הקרבן אם יאכל משלו, ואין כאן נדר, או שאמר לֹא קָרְבַּן לֹא אוֹכַל לְךָ [אף שהמשמעות היא שמה שיאכל משלו יהיה אסור עליו כקרבן, משנתנו סוברת כרבי מאיר, שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן], בכל אלו לא חל נדרו, והרי הוא מֻתָּר במאכלים של חברו.

אבל האומר לחברו שְׁבוּעָה שלֹא אוֹכַל לְךָ, או שאמר לו שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל לְךָ, והיינו באופן שהפציר בו חבירו שיאכל עמו, והוא סירב, ומתוך סירובו אמר 'שבועה שאוכל לך', שבאופן זה מתפרשים דבריו כאומר 'שבועה שלא אוכל לך', או שאמר לו לֹּא שְּׁבוּעָה לֹא אוֹכַל לְךָ, כלומר, לא יהא אסור בשבועה מה שלא אוכל משלך, ומשמע מכך שמה שיאכל משלו יהא אסור בשבועה, הרי זה אָסוּר.

משנתנו ממשיכה ומבארת את החילוקים שיש בין דיני נדרים לבין דיני שבועות: מה ששנינו במשנה לעיל, שיכול האדם לאסור על עצמו את השינה בשבועה, דבר זֶה הוא חֹמֶר שיש בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים, שהרי אינו יכול לאסור בנדר את השינה, כיון שהשינה היא דבר שאין בו ממש, ואין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש. וּמאידך יש חֹמֶר בִּנְדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת, ומבארת המשנה את החומרה שיש בנדרים יותר מבשבועות, כֵּיצַד, אָמַר האדם בלשן נדר, קוֹנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה – יהא אסור עלי בנדר לשבת בסוכה, או יהא אסור עלי בנדר לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל, או תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מַנִּיחַ, בִּנְדָרִים – אם אמר את הדבר בלשון נדר, שאסר את החפץ עליו, אָסוּר, כיון שבנדר הוא אוסר על עצמו את החפץ, וכיון שהחפץ אסור עליו אינו יכול לקיים את המצוה. וּבִשְׁבוּעוֹת – ואם אמר זאת בלשון שבועה, שנשבע שלא יעשה מעשה זה של מצוה, מֻתָּר, ואין שבועתו חלה כלל, לפי שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְווֹת, כיון ששבועה חלה על גופו, וכיון שגופו משועבד לקיים את המצוות, אינו יכול להשבע לבטל את המצוה.

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)