יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת נזיר, פרק ט, משנה ג

משנה ג: הַמּוֹצֵא מֵת בַּתְּחִלָּהּ מֻשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ, נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ. מָצָא שְׁנַיִם, נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן. מָצָא שְׁלשָׁה, אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה, הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּהּ. מָצָא אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה, בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר, שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ, נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ:

משנה ג: אגב מה שהזכירה המשנה הקודמת 'רגלים לדבר', מביאה משנתנו דין נוסף שטעמו הוא משום 'רגלים לדבר': הַמּוֹצֵא באדמה מֵת, ולא הרוג, בַּתְּחִלָּה – שלא היה ידוע שיש שם קבר, מֻשְׁכָּב – ולא יושב, כְּדַרְכּוֹ, ולא שראשו בין ירכותיו, שאם התקיימו כל התנאים הללו מסתבר שזהו מת מישראל [אך אם היה יושב, או שראשו בין ירכותיו, מסתבר שהוא גוי, שאין דרך ישראל לקבור כך את מתיהם], נוֹטְלוֹ – מותר לפנותו משם, וְנוטל עמו אֶת תְּבוּסָתוֹ – את העפר שתחתיו, שיש בו לחלוחית מהמת, ונוטל עוד קרקע קשה בעומק שלש אצבעות, ולמדו כן ממה שנאמר (בראשית מז ל) 'וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם', ומדוע הוצרך יעקב לומר שישאוהו ממצרים, והרי ודאי שאם ימות במצרים ישאוהו משם, אלא ללמד שיטלו עמו מעפר מצרים. מָצָא שְׁנַיִם – שני מתים השוכבים באופן זה, נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן, כיון שבאופנים אלו אנו מניחים שנקברו שם לפי שעה, על דעת שיפנו אותם לאחר זמן. אבל אם מָצָא שְׁלשָׁה מתים השוכבים בדרך זו, אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה – בין הקבר הראשון לקבר השלישי מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה – בין ארבע לשמונה אמות, הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת, מאחר וזהו המרחק בין המתים שהיה מצוי בזמנם, כשהיו קוברים בכוכים שבמערות, וכיון שניכר שלשם קבורה קבועה הונחו שם, אסור לפנותם. וממשיך ובּוֹדֵק הֵימֶנּוּ – מהמת האחרון וּלְהַלָּן למרחק עֶשְׂרִים אַמָּה, שזהו המרחק משם ועד המערה האחרת, כפי שהיתה דרכם לקבור, בחצר אחת שיש בה כמה וכמה מערות קבורה, ואם מָצָא מת אֶחָד נוסף בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה, בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ וּלְהַלָּן למרחק עֶשְׂרִים אַמָּה, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר – ניכר ומסתבר הדבר ששדה זו עשויה למערות קבורה, שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ למת זה לבדו, לא היה חושש שזו שכונת קברות, אלא היה נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ:

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)