מסכת סוכה, פרק א, שיעור 5

גמרא

שנינו במשנה, 'סוכה על גבי סוכה, העליונה כשרה והתחתונה פסולה'. מבררת הגמרא, הרי ודאי שאם יש על הסוכה סכך בשיעור של כמה סככים אין הסוכה נפסלת בכך, אלא רק כאשר כל סכך עומד בפני עצמו (רש"י), וְאם כן יש לברר, כַמָּה יִהְיֶה הרווח שבֵּין סוּכָּה לְסוּכָּה וּמחמת כן ייחשבו כשני סיכוכים ותִפָּסֵל הַתַּחְתּוֹנָה. אָמַר רַב הוּנָא, די בכך שיהא שם רווח של טֶפַח, כדי להחשיב זאת כשני סככים, והתחתונה פסולה, וכמו שמצינו לגבי טומאה, שגובה של טפח נחשב כאהל בין להביא את הטומאה ובין לחצוץ בפני הטומאה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אין התחתונה נפסלת עד שיהיה בין הסוכות רווח של עֲשָׂרָה טפחים, שזהו שיעור גובה סוכה כשרה, ואף לגבי פסילת הסוכה התחתונה זהו הגובה המחשיב אותם כשני סככים, ופוסל את התחתונה. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמְרֵי, אינה נפסלת עַד שיהיה בין הסוכות רווח של אַרְבָּעָה טפחים, שלא מצאנו שיעור מקום חשוב להיות 'רשות' בפני עצמו לגבי רשויות השבת, בפחות מד' טפחים.

פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, שהשיעור הוא ד' טפחים, דְּדַיְיקָא מִמַּתְנִיתִין כְּוָותַיְיהוּ – כיון שמדוייק ממשנתנו כדבריהם, דְּקָתָּנֵי – שכך שנינו במשנה, 'רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אֵין דִּיּוּרִין בְּעֶלְיוֹנָה, התחתונה כשרה', וּפַרְשִׁינָן – ופירשנו בגמרא את דבריו, אִם אֵין רְאוּיִין לְדִירָה, והיינו שאין רווח עשרה טפחים בין סוכה לסוכה, מִכְּלָל – ומשמע מכך, דְּתַּנָא קַמָא, החולק על רבי יהודה, (סָבַר) דאַף עַל פִּי שֶׁהעליונה אֵינָה רְאוּיָה לְדִּירָה, מכל מקום התחתונה פסולה, וּמַאי הִיא – ומה הוא השיעור שבו אין העליונה ראויה לדירה, דְּלֵית בָּהּ עֲשָׂרָה – שאין בה עשרה טפחים, ואף על פי כן הַתַּחְתּוֹנָה פְּסוּלָה, הִלְכָּךְ לֵיתָא לְדִשְׁמוּאֵל וּדְרַב הוּנָא – ולכך אין הלכה כשמואל האומר שהשיעור הוא עשרה טפחים, ואף לא כרב הונא האומר שהשיעור הוא טפח (צריך עיון כיצד מוכח מלשון המשנה שאין הלכה כרב הונא (הגהות חות יאיר)), אלא כרב חסדא ורבה בר רב הונא, שהתחתונה פסולה כשיש ביניהם רווח של ד' טפחים.

משנה

פֵּירַס עָלֶיהָ – על גבי הסוכה, מעל הסכך, סָדִין כדי להגן על היושבים בסוכה מִפְּנֵי הַחַמָּה, אוֹ שפירס את הסדין תַּחְתֶּיהָ – תחת הסכך, מִפְּנֵי הַנְּשָׁר – למנוע מהעלים של הסכך לנשור על שולחנם של היושבים בסוכה, אוֹ שֶׁפֵּירַשׂ סדין עַל גַּבֵּי הַקִּינוֹף – על ארבעה ראשי עמודים היוצאים מארבע פינות המיטה, והרי זה כאהל בפני עצמו, פְּסוּלָה, כיון שבכל האופנים הללו אינו יושב בצל הסכך אלא בצל הסדין, שהוא פסול לסיכוך. אֲבָל פּוֹרֵס הוּא את הסדין עַל גבי נַקְלִיטֵי הַמִּטָּה – שני מקלות היוצאים משני צידי המיטה, ובפריסה זו אין גג הסדין רחב טפח ואין זה נחשב כאהל בפני עצמו, ונחשב האדם כישן בצל הסכך.

גמרא

שנינו במשנה, 'או שפירס על גבי הקינוף, פסולה, אבל פורס הוא על גבי נקליטי המטה'. מבאר הרי"ף את טעם החילוק: פֵּירוּשׁ, 'קִינּוֹפוֹת' הֵן אַרְבָּעָה עמודים הבולטים בארבע פינות המטה, וּכְשֶׁהוּא פּוֹרֵס עַל גַּבֵּיהֶן סָדִין, נַעֲשׂוּ כְּסוּכָּה בְּתוֹךְ סוּכָּה, וּלְפִיכָךְ פְּסוּלָה. וְ'נַקְלִיטִין' הם שְׁנַיִם בלבד, הבולטים באמצע רוחב המטה, משני צדדיה, וּכְשֶׁהוּא פּוֹרֵס עֲלֵיהֶן סָדִין, הרי הוא משופע לכאן ולכאן ואֵינָהּ נַעֲשֵׂית כְּאוֹהֶל, לְפִי שֶׁאֵין לָהּ גַּג, וּלְפִיכָךְ כְּשֵׁרָה. וְגַרְסִינָן בִּירוּשַׁלְמִי (ה"ד) כביאור לכך שאין פסול בפריסת סדין על גבי נקליטי המטה, 'שֶׁכֵּן הוּא עוֹשֶׂה חָלָל בַּאֲצִילֵי יָדָיו', ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, כְּשֵׁם שֶׁאִם הִגְבִּיהַּ אָדָם שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב תַּחַת הַסָּדִין, וְנַעֲשֵׂית הַסָּדִין עָלָיו כְּאֹהֶל, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כָּךְ אֵלּוּ שְׁנֵי הַנַּקְלִיטִין שֶׁבְּאֶמְצַע הַמִּטָּה, כְּמוֹ זְרוֹעוֹתָיו הֵן חֲשׁוּבִין, וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם.

שנינו במשנה, 'פירס עליה סדין כו' או תחתיה מִפְּנֵי הַנְּשָׁר כו' פסולה'. אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא שָׁנוּ במשנתנו שפריסת סדין תחת הסכך פוסלת את הסוכה, אֶלָּא כשפרסו מִפְּנֵי הַנְּשָׁר – שלא ינשרו עלי הסכך לתוך הסוכה, דכיון שפירסו כדי להגן על היושבים בסוכה החשיבו את הסדין כ'סכך', והרי זה סכך פסול הפוסל את הסוכה. אֲבָל אם פירס את הסדין כדי לְנָאוֹתָהּ, הרי לא החשיב את הסדין כסכך אלא כנוי לסוכה, והרי היא כְּשֵׁרָה.

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, סִיכְּכָהּ לסוכה כְּהִלְכָתָהּ, בסכך כשר, וְעִטְּרָה בִּקְרָמִין וּבִסְדִינִין הַמְּצוּיָּרִין – מיני בגדים ארוגים או רקומים בציורים נאים, לשם נוי, וְכן אם תָלָה בָּהּ מיני פירות שונים, כגון אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, וְרִימּוֹנִים, אֲפַרְסְקִין, וּפַרְכִּילֵי (-ואשכולות) עֲנָבִים, וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים, וְיֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת הנמצאים בכלי זכוכית, לנוי, אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶן – הרי קישוטים אלו אסורים בהנאה עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, כיון שהוקצו לשם מצות סוכה. וְאִם הִתְנָה עֲלֵיהֶן שיהא רשאי להנות מהם בתוך אותו הזמן, הַכֹּל לְפִי תְּנָאוֹ. וְהוּא – ובתנאי, דְּאָמַר קודם כניסת יום טוב ראשון, אֵינִי בּוֹדֵל מֵהֶן כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, דְּבאופן זה לֹא חָיְילָא קְדוּשָׁה עֲלַיְהוּ כְּלָל – לא חלה כלל קדושה על אותם קישוטים, וממילא אין איסור ליהנות מהם בחג.

מביאה הגמרא נידון נוסף בענין נוי סוכה: תַּנָּא בברייתא, נוֹיֵי סוּכָּה התלויים בסכך, אֵין מְמַעֲטִין בַּסּוּכָּה, כלומר, אם היתה הסוכה גבוהה יותר מעשרים אמה, ותלה בה סדינים מצויירים, באופן שמהסדינים ועד הקרקעית יש פחות מעשרים אמה, אין הסוכה מוכשרת בכך, אלא כיון שמהסכך ועד הקרקעית יש יותר מעשרים אמה, הרי היא פסולה. אָמַר רַב אַשִׁי, וּמִן הַצַּד – אבל אם היו הקישוטים תלויים בצידי הסוכה, מְמַעֲטִין בַּסּוּכָּה – הרי הם ממעטים את שטח הסוכה, ואם אין בחלל הסוכה שלאחר מקום הקישוטים שטח של ז' טפחים על ז' טפחים, הרי הסוכה פסולה, כיון שסוף סוף אין שם מקום לישיבת ראשו ורובו עם שולחנו.

מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: מִנְיָמִין, עַבְדֵּיהּ (-שהיה עבדו) דְּרַב אַשִׁי, אִיטְּמִישָׁא כּוּתָּנְתֵיהּ בְּמַיָא – נפלה כותנתו במים, שַׁטְחַהּ אַמְּטַלַּלְתָּא – שטח אותה על גבי הסוכה כדי שתתייבש (ואף שכאשר הבגד מונח על גבי הסכך נפסלת הסוכה, באותו זמן לא השתמשו בסוכה (ר"ן)), אָמַר לֵיהּ רב אשי, שָׁקְלָהּ – טול את הכתונת מעל גבי הסכך, דְּלֹא לֵימְרוּ – כדי שלא יאמרו הרואים, קָא (-הרי הוא) מְסַכֵּךְ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה, ויחשבו שמותר לסכך בזה. אמר לו מנימין, וְהָא קָא חָזוּ לַהּ דִּרְטִיבָא הִיא – והרי הרואים יראו שהכתונת רטובה, ויבינו ששטחתי אותה לשם ייבוש, ולא בתורת סכך. השיב לו רב אשי, לְכִי יָבְשָׁה קָאָמֵינָא לָךְ – כוונתי היתה לומר לך שלאחר שתתייבש הכתונת אל תשאיר אותה שטוחה על גבי הסכך, אלא תטלנה משם, מפני הרואים.