מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 22

שנינו במשנה, 'אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרוּבּוֹת מֵעָלָיו, פָּסוּל'. אָמַר רַב חִסְדָּא, דָּבָר זֶה – דין זה שאומר עתה, רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל – רב אֲמָרוֹ, וכיון שהזכירו, בירכו ואמר הַמָּקוֹם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ, לֹא שָׁנוּ שריבוי הענבים פוסל את ההדס, אֶלָּא בענבים שְׁחֹרוֹת, אֲבָל אם היו יְרֻקּוֹת, מִינֵי הֲדַס הֵן – הרי זה מעין העלים של ההדס, שצבעם שוה, וְכָשֵׁר. וְאָמַר רַב פָּפָּא, וְענבים אֲדֻמּוֹת, כִּשְׁחֹרוֹת דָּמְיָין – דינן כשחורות, הפוסלות, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא לגבי דם שחור, הַאי שָׁחוֹר – דם זה הנראה שחור, אָדֹם הוּא, אֶלָּא שֶׁלָּקָה – התקלקל והשחיר, ואף כאן הענבים האדומות נעשות שחורות, וכשם ששחורות פוסלות, כפי שאמר רב, כך האדומות פוסלות את ההדס (אמנם אף ללא טעם זה שהאדום נעשה שחור יש לפסול את האדום מחמת שהוא שונה במראהו מהעלים הירוקים, אלא שבא לתת טעם לכך שנקט רב 'שחורות' ולא 'אדומות', אף שהן אדומות תחילה, ופירש שלשון 'שחורות' כוללת את האדומות. (כפות תמרים)).

שנינו במשנה, 'וְאִם מִיעֲטָן, כָּשֵׁר, וְאֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב'. תָּאנָא בברייתא, וְאִם עָבַר האדם וְלִקְּטָן ביום טוב, כָּשֵׁר.

תַּנְיָא בברייתא, לוּלָב הניטל יחד עם ההדסים והערבות, בֵּין שֶׁהוּא אָגוּד עמם ובֵין שֶׁאֵינוֹ אָגוּד עמם, כָּשֵׁר. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אם הוא אָגוּד, כָּשֵׁר. וְשֶׁאֵינוֹ אָגוּד, פָּסוּל. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה טעמו דְּרַבִּי יְהוּדָה המצריך שיהא הלולב אגוד, ומבארת, יָלֵיף – לומד הוא 'לְקִיחָה' 'לְקִיחָה' מֵאֲגֻדַּת אֵזוֹב, כלומר, לומד הוא בגזירה שוה מהלשון 'לקיחה' האמורה גם בלולב, שנאמר (ויקרא כג מ) 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר' וגו', וגם בנתינת דם הפסח על מזוזות הבית בפסח מצרים, שנאמר (שמות יב כב) 'וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב', מַה לְּהַלָּן – כשם ששם מדובר בלקיחת אֲגֻדָּה, כמפורש בפסוק, אַף כָּאן, לגבי לולב ומיניו, יש צורך בלקיחה בדרך אֲגֻדָּה, ולכן יש לאגוד את ההדסים והערבות עם הלולב. וְאילו רַבָּנָן, החולקים על רבי יהודה, לֵית לְהוּ – אינם סוברים גזירה שוה זו של 'לְקִיחָה' 'לְקִיחָה' מאגודת אזוב.

פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבָּנָן, דְּאָמְרֵי, לוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד. מִיהוּ – אמנם, אף שאין חיוב לאוגדו, אַגְדִּינַן לֵיהּ לַהֲדוּרֵי בְּעָלְמָא – אנו נוהגים לאוגדו רק כדי להדרו ולייפותו, אך אין אגד זה מעכב. דְּתָנוּ רַבָּנָן בברייתא, לוּלָב, מִצְוָה לְאוֹגְדוֹ עם מיניו, ואם לֹא אֲגָדוֹ, כָּשֵׁר. וְאַמְרִינָן – ואמרה הגמרא, מַאי – מה היא המִצְוָה שיש בכך, מִשּׁוּם האמור בפסוק (שמות טו ב) 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ', ודרשו חכמים מפסוק זה, הִתְנָאֵה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת, בְּלוּלָב נָאֶה, בְּסוּכָּה נָאָה, בְּשׁוֹפָר נָאֶה, בְּטַלִּית נָאָה, ולכן אין אגידתו של הלולב מעכבת, וכמו בכל מצוה שאין הנוי מעכב בה.

מביא הרי"ף סוגיא נוספת בענין נוי מצוה: גַּרְסִינָן – למדנו בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה אָבוֹת נְזִיקִין (ב"ק ט:), אָמַר רַבִּי זֵירָא, וּלְהִידּוּר מִצְוָה, צריך האדם להוציא מממונו עַד שְׁלִישׁ בְּמִצְוָה, וכגון שמציעים לו שני אתרוגים לקנות, והאחד מהודר יותר מחבירו, אם הוא יקר מחבירו עד שיעור שליש, עליו להוסיף שיעור כזה כדי לקנות את המהודר יותר (והגמרא שם הסתפקה האם היינו שליש מתוך המחיר של האתרוג השני, או שליש הנוסף על מחירו של השני. ומספק יש להחמיר, וכגון שהאחר עולה עשרים, יחלק את המחיר לשנים ויוסיף עליו חלק אחד, ויקנה את המהודר בשלשים (ר"ן)).

בְּמַעֲרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא אָמְרֵי – בארץ ישראל היו אומרים כך בשם רבי זירא, עַד שְׁלִישׁ, צריך האדם להוסיף מִשֶּׁלּוֹ, מִכָּאן וְאֵילָךְ – אם בא להוסיף יותר משליש, הרי זה מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כלומר, שיכול האדם ללוות סכום זה, והקדוש ברוך הוא פורע.

מוסיף הרי"ף: וְהַשְׁתָּא דְּקַיְימָא לָן – ועתה שפסקנו להלכה דְלוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד, אִי לָא אַתְנְחֵיהּ בְּהוֹשַׁעְנָא – אם לא אגד את הלולב ומיניו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, מָנַח לֵיהּ – רשאי לאוגדו בְּיוֹם טוֹב, וְשַׁפִּיר דָּמֵי – ומותר וראוי הדבר. וְאמנם אִי אַגִּיד לֵיהּ בְּיוֹם טוֹב, לֹא אַגִּיד לֵיהּ – לא יקשרנו בקשר של קיימא, אֶלָּא כַּאֲגֻדָּה שֶׁל יֶרֶק, שֶׁשּׁוֹזֵר שְׁנֵי קְצָווֹת שֶׁל הוּצָא – של עלי לולב חתוכים, וְנָעִיץ לְהוּ מִלְּרַע גַּבֵּי הוֹשַׁעְנָא – ונועץ את הקצה מלמטה, כדי שלא תיפתח השזירה. אִי נַמֵּי – דרך נוספת לאגוד את הלולב ביום טוב, דְעָנֵיב לְהוּ מִיעֲנָב – שקושרו בקשר עניבה, המותר ביום טוב.