מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 21

שנינו במשנה, 'צִנֵּי הַר הַבַּרְזֶל כְּשֵׁרוֹת'. אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאף לולב שעליו קצרים כשר, אֶלָּא באופן שֶׁרֹאשׁוֹ שֶׁל עלה זֶה, התחתון, מַגִּיעַ לְצַּד עִיקָּרוֹ שֶׁל עלה זֶה, העליון. אֲבָל אם העלים קצרים עד כדי כך שאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַּד עִיקָּרוֹ שֶׁל זֶה, פְּסוּלוֹת, כיון שאין זה 'הדר' (לבוש).

שנינו במשנה, 'לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְכוּ' כדי לנענע בו, כשר'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, שִׁיעוּר הֲדַס וַעֲרָבָה, שְׁלֹשָׁה טפחים, וְלוּלָב שיעורו אַרְבָּעָה, והטעם לכך, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוּלָב יוֹצֵא בגובהו מִן הַהֲדַס בשיעור טֶפַח. אָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אין די בכך שיצאו עלי הלולב בשיעור טפח יותר מההדסים והערבות, אלא כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שִׁדְרוֹ שֶׁל לוּלָב יוֹצֵא מִן הַהֲדַס טֶפַח.

וְאַקְשִׁינַן – והקשתה הגמרא, וְהָא תְּנָן – והרי שנינו במשנה, לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ כָּשֵׁר, והיינו שלא כדברי שמואל ושלא כדברי רבי יוחנן, האומרים שיש צורך שיהא בו ד' טפחים, בשדרתו או בעליו. מתרצת הגמרא, אֵימָא – כך יש לומר בלשון המשנה, 'שיש בו שלשה טפחים, וּכְדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ' – ועוד טפח היוצא למעלה מההדסים והערבות, כדי שינענע בו את הלולב (שבאותו גובה שיש ללולב יותר משאר המינים ניכר נענועו וכסכוס העלים שנעשה על ידי הנענוע), כָּשֵׁר.

מוסיף הרי"ף: וְהַאי שִׁיעוּרָא דְּאַמְרִינָן – ושיעור זה שאמרנו בלולב, שהוא ד' טפחים, הוּא דְּלֹא לַהֲוֵי פָּחוֹת מֵהַאי שִׁיעוּרָא – היינו שלא יהא אורכו של הלולב פחות מד' טפחים, אֲבָל אִי הֲוֵי טְפֵי בֵּיהּ מֵהַאי שִׁיעוּרָא – אבל אם יש בו יותר משיעור זה, כָּשֵׁר, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו, שלוּלָב אֵין לוֹ שִׁיעוּר באורכו לְמַעְלָה, אלא אפילו הוא גבוה מאד, כשר הוא, אֲבָל יֵשׁ לוֹ שִׁיעוּר מִלְּמַטָּה, שלא יהא פחות מד' טפחים.

משנה

הֲדַס הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל, 'הגזול' מפני שזו מצוה הבאה בעבירה, ו'היבש' מפני שאינו 'הדר'. הדס שֶׁל אֲשֵׁרָה – עץ של עבודה זרה, הטעון שריפה, וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת – הבא מעיר שעבדו רובם עבודה זרה, וציותה התורה לשרוף את העיר עם כל אשר בה, פָּסוּל, כיון שהדס צריך שיעור של ג' טפחים, וכשהוא עומד להישרף הרי הוא כמי שאין לו שיעור. נִקְטַם רֹאשׁוֹ – ראש הענף עצמו, ואינו 'הדר', נִפְרְצוּ עָלָיו ואינם מחוברים לענף אלא על ידי קשירה, אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו (-מין פירות שיש בו, הדומים לענבים) מְרוּבִּין מֵעָלָיו, שיש בו יותר ענבים מעלים, ואותם ענבים אדומים או שחורים, פָּסוּל, (אך אם הענבים ירוקים, מעין צבע העלים, כשר). וְאִם מִעֲטָן – מיעט את הענבים, ונעשו העלים מרובים יותר, כָּשֵׁר. וְאֵין מְמַעֲטִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב, כיון שהוא 'מתקן' בכך את ההדס להכשירו למצוה.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין זה של ההדס: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בתורה (ויקרא כג מ) 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל', ומבארת הברייתא, 'וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת', זהו עֵץ שֶׁהוּא עָבוֹת, כלומר, שֶׁעֲנָפָיו – העלים שבו עשויים כקליעה וחוֹפִין – מכסים אֶת עֵצוֹ, עד שנראה כענף (כלומר כמו עלים, שאין העץ עצמו נראה), הֲוֵי אוֹמֵר זֶה הֲדַס. ברייתא נוספת: וְתָנוּ רַבָּנָן, 'ענף עץ עבות' היינו עֵץ שֶׁהוּא קָלוּעַ על ידי עליו כְּמִין קְלִיעָה, וְדוֹמֶה לְשַּׁלְשֶׁלֶת, וְזֶהוּ הֲדַס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, יש לדרוש את הפסוק באופן אחר, 'עֲנַף עֵץ עָבוֹת', זהו עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ (-הענבים שבו) שָׁוֶה, הֲוֵי אוֹמֵר זֶה הֲדַס.

תָּאנָא – שנינו בברייתא, הדס שהוא עָבוֹת, כָּשֵׁר. וְשֶׁאֵינוֹ עָבוֹת, פָּסוּל. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – מהו השיעור של עָבוֹת, אָמַר רַב יְהוּדָה, כְּגוֹן דְּקַיְּימוּ תְּלָתָא בְּחַד קִינָּא – שיש שלשה עלים היוצאים בקן אחד, כלומר, ששלשתם נמצאים באותו גובה. רַב כַּהֲנָא אָמַר, אֲפִילּוּ תְּרֵי וְחַד – גם אם יוצאים שנים באותו גובה, ועלה נוסף נמוך מעט, ארוך ועולה על השנים. מספרת הגמרא, רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, מְהַדַּר אַתְּרֵי וְחַד – היה מחזר דווקא אחרי הדס כזה שיש בו שני עלים היוצאים בקן אחד ועלה נוסף היוצא מלמטה, הוֹאִיל וְנָפַק מִפּוּמֵיהּ – כיון שיצא דין זה מפיו דְּרַב כַּהֲנָא, להראות לתלמידים שהלכה כמותו, אף שבודאי הדס ששלשת עליו יוצאים בקן אחד מהודר יותר. אָמַר לֵיהּ מַר בַּר אֲמֵימַר לְרַב אַשִׁי, אַבָּא, שהוא אמימר, לְהַהוּא – לאותו הדס שאין שלשת עליו יוצאים בשוה, אלא שנים שוים והשלישי יורד מעט, 'הֲדַס שׁוֹטֶה' קָרֵי לֵיהּ – היה קורא לו 'הדס שוטה', ופסול הוא (והיינו כמו שוטה שאינו מסודר במעשיו, כן הדס זה אין עליו סדורים כראוי).

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נָשְׁרוּ רֹב עָלָיו של ההדס, וְנִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ מִעוּט עלים, כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁעדיין תְּהֵא עֲבוֹתוֹ קַיֶּימֶת – שיהיו לפחות שלשה עליו בכל קן, החופים את העץ. מבארת הגמרא, וּמַשְׁכַּחַת לָהּ בְּאַסָּא מִצְרָאָה – ודבר זה מצוי בהדס מצרי, דְּקַיְימֵי שִׁבְעָה שִׁבְעָה בְּקִינָּא – שגידולם הוא שבעה עלים בכל קן, דְּאַף עַל גַּב דְּנָתְרֵי אַרְבַּע מִינֵּיהּ – שאף אם נשרו ארבעה עלים מכל קן, דְּאִינּוּן רוּבָּא – שהם רוב העלים, כאמור בברייתא, עדיין פָּשׁוּ לְהוּ תְּלָתָא בְּקִינָּא – נשארו שלשה עלים בכל קן, וַהֲוָה לֵיהּ 'עָבוֹת', וְכָשֵׁר.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, יָבְשׁוּ רֹב עָלָיו של ההדס, וְנִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה בַּדֵּי עָלִים – שלשה קינים של שלשה עלים לַחִים, כָּשֵׁר. אָמַר רַב חִסְדָּא, וְצריך שישארו שלשה קינים לחים אלו בְרֹאשׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מבדי ההדס, קן אחד של שלשה עלים בראש כל בד.

שנינו במשנה, 'נִקְטַם רֹאשׁוֹ, פסול'. תָּנֵי – שנה ברייתא זו עוּלָא בַּר חֲנִינָא, נִקְטַם רֹאשׁוֹ של ההדס, וְעָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה, המסתירה את קטימתו, הרי זה 'הדר', וכָּשֵׁר. מוסיף הרי"ף ואומר שאין נפקא מינה מברייתא זו, וְאִיפְסִיקָא הִלְכְתָא לְקַמָּן – ונפסקה ההלכה להלן כְּרַבִּי טַרְפוֹן, דְּאָמַר, אֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִין, כשר, הִלְכָּךְ לֹא שְׁנָא – ולכן אין חילוק אם עָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה, וְלֹא שְׁנָא לֹא עָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה, לעולם ההדס כָּשֵׁר.